המסקנה הפוכה - כלומר: אם הערעור יתקבל - זאת תהיה "מכת מוות" לתחקירי אמת, לחקר עובדות, לבדיקת אמיתות ואוטנטיות של קלטות וראיות ומתן יד חופשית, לעיתונות שטחית, פופוליסטית, רודפת רייטינג במקום צדק. אוי - אילנה!
אין מחלוקת על כישוריה העיתונאיים, האינטליגנציה שלה ואפילו על כוונותיה הטובות.
אבל, כשעיתונאי בכיר ואינטליגנטי, מנסה לחפות על שגיאות שנעשו, ע"י מפיקי התוכנית, ע"י המגיש, בהתקפה על מסקנות בית המשפט בנוסח: "תונחת מכה אנושה על העיתונות החופשית, החושפת סיפורים שראוי לספר", צריך להזהירה שהיא נמצאת בשטח מלא מוקשים, (ללא שילוט) ולכן צריך להתנהל בזהירות במיומנות כדי לא לסכן את עצמך ואת הזולת - ולא לתקוף בעלי דעות אחרות מטעמי הגנה עצמית.
היינו מצפים - מ
אילנה דיין, שתכיר בצנעה שנעשו טעויות בתוכנית "עובדה" בפרשת סרן ר', המתייחס להריגת הילדה ליד מוצב "גירית" ברצועת עזה, שפורסמו עובדות לא בדוקות, לא נכונות, פורסמה קלטת
"שבושלה" - לאמור: ממספר אירועים שלא קשורים לפרשת הילדה.
יתירה מכך - הוכח פוזיטיבית בבית הדין הצבאי - שזיכה את סרן ר', כי החיילים שהעידו נגד המ"פ, שיקרו בכוונה, העלילו עליו כנקמה ורצו לסלק אותו מהתפקיד, כי נהג בהם בקשיחות, דרש משמעת וסדר שלא היו רגילים אליהם. לכן גם הגישו לעיתונאית אילנה דיין, קלטת מבושלת של מספר אירועים שנתנו לציבור להבין בעת השידור - שהקצין אשם, עשה זאת בכוונה וגם נהנה מכך.
החברים של אילנה מהברנז'ה - במיוחד אלה שתמכו בה במשפט, הגישו עפ"י פסק הדין, תצהירים תואמים בצורה מחשידה של תיאום עדויות ואילו האחרים - נאחזים בקלישאות השחוקות והלא אמינות שלה:
עיתונות חופשית, זכות הציבור לדעת, תפקיד העיתונות לחשוף סיפורים שצריכים לספר וכו' וכו'.
החומרה שבעמדות אלה - נובעת מהתפיסה שנדמה לעיתונאים אלה, בראשות אילנה דיין,
שהעיתונות העברית זה הם - הם עמודי התווך, הם יודעים טוב מאחרים,
מהי עיתונות חופשית ואיך עושים אותה.
ובכן, אין טעות גדולה מזו, אסור לבלבל בין שכרון הכוח, המעמד הרייטינג שלהם, לבין הידע והכוח של עיתונות במיטבה -
שתפקידה לסקר, לספר, להביא לידיעת הציבור את כל
הסיפורים שיש בהם עניין לציבור, לא להטות עובדות, לא להטות משפט ולא לחרוץ דין בטרם קבע זאת גוף מוסמך.
חשיבותו של פסק הדין, הוא לא רק בהרשעת העיתונאית, אלא בהרשעת העיתונות השטחית, המהירה, רודפת רייטינג וסקופים, במקום עובדות מוכחות, צדק, ורגישות אנושית. וראה גם פרשת הילד מוחמד דורא ודברי הביקורת העצמית והחזרה בתשובה של עורך הארץ
חנוך מרמרי - "העין השביעית" מיום 10.12.2009.
בעניינו של סר ר' - מדובר בפרשת ירי בילדה פלשתינית שהקצין חשב שמדובר במלכודת מחבלים. בית הדין הצבאי זיכה כליל את הקצין.
ההרשעה בתיק האזרחי של העיתונאית והזכיינית, לא הייתה מושכת תשומת לב כה רבה, בכל כלי התקשורת אילולי היה מדובר בתוכנית דגל של תוכניות תחקיר כמו "עובדה" והעיתונאית וותיקה, מוערכת, מוכשרת ואמינה כמו אילנה דיין.
ומכאן הבעיה העיקרית - אם זה קרה לאילנה דיין, שמקצועיותה ומיומנותה אינם מוטלים בספק, כפי שציין זאת גם בית המשפט, מה קורה ליתר העיתונאים והתוכניות הזוטרות יותר, הרדודות השטחיות הרצות אחרי סקופים ורייטינג מזדמן?
ברור שככל שהתוכנית פופולרית מושקעת ומונחית ע"י אנשי מקצוע בכירים יותר, כך השפעתה על הציבור, על קביעת עמדות, דעות, השפעות, הפרשנות שניתנת לאירועים ועובדות, גדילה.
וככל שהאמון בתוכנית ובמנחה גדולה יותר, כך פגיעתם באדם, בשמו הטוב, במשפחתו, בילדיו, בעסקיו, במקומו בחברה ובחייו לעתיד גדולים יותר ומסוכנים יותר.
פסק הדין הזה חשוב - לא רק בשל המקרה הספציפי אלא בשל הניתוח שעושה השופט לעניין
העיתונות, עיתונות חוקרת בפרט, האמינות שיש לתת לתוכניות וההשקעה הנדרשת מכל בעלי התפקידים הבכירים, לפני שהמוצר המוגבר שלהם יוצא לאוויר ומקבל פרסום.
הנוהג הפסול, שהשתרש במקומותינו - לנהל משפטים פליליים וגם אזרחים בתקשורת במקום בבית משפט הוא רעה חולה, שיש להלחם בה בעצמה ויעילות.
דוגמאות לכך לא חסרות, החל בסיקור התקשורתי החד-צדדי, לפעמים מעוות, של חקירות נתניהו (בקדנציה הראשונה), בפרשת המתנות, בפרשת ההובלות -
תוך הדלפות מגמתיות ומתוכננות, בתיאום עם התקשורת (לציין התיקים נסגרו), עבור דרך סיקור החקירה של הנשיא קצב, עם הדלפות, ראיונות עם מתלוננות, כתבות צבע וכתבות חושך, תוך פגיעה באדם וביזוי מוסד הנשיאות.
גם ראש הממשלה אולמרט, זכה לסיקור גרנדיוזי, מגמתי, מכוער ומרושע, לפני שהוחלט על הגשת כתב אישום ולפני שהחל בכלל משפטו.
ואם בארזים נפלה השלהבת, מה יגידו כל יתר האזרחים הקטנים הנתונים למתקפה תקשורתית במקרה של תלונות שווא, או אמיתיות, או מדומות שאין להם עו"ד מפורסמים, או יח"צנים ודוברים ומלחכי פנחא בעיתונות ובצמרת הממשל.
תקנות מועצת העיתונות בישראל:
סע' 1 - עיתונות טובה חייבת לשרת את החברה באספקת מידע וביקורת בנושאים שיש בהם עניין ציבורי, באופן אמין, אחראי והוגן.
האמנה של מועצת העיתונות:
סע' 1א'
מועצת העיתונות מופקדת ומוסמכת... לשמור על ערכי עיתונות חופשית ובכללם חופש האינפורמציה,
חופש הביטוי וחופש הבעת דעה בישראל ועל שמירת התנאים לקיומם.
תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות:
סעיף 2:
עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות וזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי
ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות.
סעיף 5א':
לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונות המקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין.
עינינו הרואות:
גם התקנות וגם התקנון מבטיחים עיתונות חופשית, חופש הבעת דעה, זכות הציבור לדעת, תוך שימת דגש
על מהימנות העובדות, ותוך בדיקה יסודית, הצלבת מידע לפני כל פרסום ובפרט פרסום שיש בו סכנה לפגיעה בשמו הטוב של האדם, פגיעה בחירותו, במשפחתו ובעסקיו.
על כן השימוש במנטרות שחוקות, כגון עיתונות חופשית, שליחות ציבורית, הבעת דעה, אינן תקפות אם הכתבה
נעשתה ברשלנות, במהירות, כדי לספק סקופ, להקדים את המתחרים ולציבור רייטינג.
וכך אומר בית המשפט: "לא בזדון נעשה איפה הדבר, כי
אם ברשלנות ועדיין חמור הוא הכשל הזה. יש לעורר ולהזהיר מפני מכשלות שכאלה את ציבור מוציאי הדיבה הפוטנציאליים, עיתונאים ועורכים".
ובהמשך פסק הדין:
יש להרתיע מפני הזלזול הבלתי נסבל בטהרתו של ההליך הפלילי מפני חירות שנוטלים לעצמם עיתונאים לפרסם חומרי ראיות וחקירה במהלך המשפט, מפני
האצטלה של שליחות ציבורית וחובה מוסרית לעשות את אלה.
ובאשר לפרשת הקצין ר' - והסיפור שנודע "כווידוא - הריגה" - במוצב גירית בעזה. אחרי משפט ארוך ומתיש - הקצין
זוכה כליל, למרות שהתקשורת ותוכנית "עובדה" הרשיעו בטרם משפט.
טבעי, שכל מי ששמע את הסיפור כפי שהוצג ע"י התקשורת התחלחל והצטמרר מהמחשבה, שסרן, מ"פ בצה"ל יפגע ביודעין בילדה קטנה ותמימה בדרכה לבית הספר. כמובן, שהתקשורת הפלסטינאית, באופן טבעי ניצלה את האירוע כדי להסית, להשמיץ את צה"ל, מעשיו והתנהלותו ברצועת עזה. הח"כים הערביים בכנסת בגיבוי אנשי ציבור ואנשי דת, לא החמיצו את ההזדמנות להסתער על צה"ל, חייליו וקציניו.
למרבה הצער והאירוניה - גם התקשורת שלנו בגיבוי אנשי ציבור התלהמו ותקפו את צה"ל בחמת זעם. משך כל התקופה הקשה הזאת עבור הקצין וסנגוריו - התקשורת כמעט ולא נתנה ביטוי הולם לגרסתו ולטענותיו - וגם אחרי שהוצגה גרסתו בקלטת מיוחדת בה הוכיח שלא יכול היה לדעת שמדובר בילדה תמימה ושלא היה בית הספר לכיוון שהיא הלכה, אלא חשש כמו בעבר, מתוך ניסיון שמדובר "במלכודת" מחבלים מתוכננת - גם אז התקשורת לא השתכנעה.
הוכח, כי גם בעבר השתמשו במחבלים בילדים קטנים, כדי להוציא חיילים מהמוצב ואז לירות לעברם - כמו במקרה הנוכחי.
יתירה מזאת, קלטת שהוכנה ע"י הקצין וסנגוריו כ"קונטרה" לקלטת שפורסמה בטלוויזיה בתוכנית של אילנה דיין "עובדה" - לפיה אכן הקצין אשם וגם יותר מכך, אפילו הרשה לעצמו לחגוג את האירוע. רק בשלב מאוחר יותר,
התברר שהקלטת למעשה "מבושלת", כלומר: לא אוטנטית - אלא יש בה מספר אירועים, שונים זה מזה, שאוחדו יחד בסרט אחד, כדי ליצור רושם מוטעה בציבור.
ואם בכל זה לא די - התברר במהלך המשפט, כי החיילים שהיו העדים המרכזיים בתיק שיקרו במצח נחושה, תיאמו גרסאות, כדי להדיח את המ"פ, העלילו עליו והלבישו עליו את
גרסת "וידוא ההריגה" - כי לטענתם דרש משמעת, רצינות וקפדנות מהחיילים הוותיקים שלא היו רגילים ליחס כזה. וגם אחרי הגילויים החדשים האלה, עדיין התקשורת לא נרגעה ולא
ניקתה את הקצין ושכחה לגמרי את העיקרון המקודש בדבר "חזקת החפות".
פסק הדין הצבאי מתח ביקורת קשה על דרך וצורת החקירה הרשלנית, החובבנית, תוך הוצאת מסקנות מרחיקות לכת, ממצבים תיאורטיים, שבוימו והוצגו בחדרי חקירות במקום בשטח עצמו.
הטענה שנשמעה מטעם נציג התביעה הצבאית, מיד לאחר ההרשעה, כי במצב הנוכחי ובמגבלות של מצ"ח החקירה הייתה סבירה - אינה אלא עלבון לאינטליגנציה.
פסק הדין המזכה, משיב לצה"ל את כבודו ומזכה אותו מהתנהגות קלוקלת ונפשעת - אשר הסבה לנו נזק תדמיתי קשה בעולם ובציבור הישראלי והבינלאומי.
אין מחלוקת באשר לתפקידה החיוני והמרכזי של התקשורת בחברה דמוקרטית מודרנית. אין חולקים גם על הצורך להביא לידיעת הציבור אירועים וחשדות הנושאים בחובם אינטרס ציבורי, בכדי שלא יצניעו, ימרחו, ידחו או ינסו לגמד את האירוע - מטעמים שבהזדהות פוליטית, עסקית או לחצים חברתיים, כיתתיים אלה ואחרים.
יחד עם זאת, עיתונות רצינית, אחראית אינה ממהרת לפרסם לא בכתובים ולא בתוכניות "חיקור" או "עובדה" בטלוויזיה, פרשיות שטרם בשלו להגשה לציבור, להבדיל מכאלה שבושלו כדי לקבל כותרות ורייטינג או הטיית דעת הקהל.
יחד עם זאת - המציאות לעיתים מוכיחה שאין חסינות מפני טעויות, אפילו לשופטים ובתי המשפט, ושניתן להכשיל בכוונה או
בתום לב, גם מגיש מנוסה או רשת אחראית - בתנאים של תחרות צמודה, לחץ מפחד ש"האייטם" יברח למתחרים וחישובים מערכתיים דומים בין התחנות. העובדה שהתוכנית זוכתה בבירור פנימי משמעתי אינה רצינית - שהרי בירור מעין זה חייב להיעשות ע"י גורם חיצוני ולא אינטרסנטי, דוגמת: מועצת העיתונות. התוצאה של הריצה או "המשחק המקדים" בתנאים אלה - היא הגשת חומר לא בשל, לא בדוק מספיק, לא מוצלב ממספר מקורות מהימנים ואובייקטיביים.
בפרשת הקצין הדרוזי - בא לידי ביטוי כשל מערכתי שכזה. הקלטת שהוצגה ע"י אילנה דיין - הייתה אוטנטית, אבל נמסרה ע"י גורמים אינטרסנטיים, חד-צדדיים, לא אובייקטיביים ובעיקר שונאי הקצין, במגמה ברורה להכשילו ולהדיחו מהתפקיד ומצה"ל - המזימה הזו כמעט הצליחה.
"הקלטת" - מתברר, עוסקת במספר אירועים שונים, שאינם קשורים לאירוע הירי בילדה אלא בחלקם בלבד - והיתר בהווי ובחיי היום יום של היחידה במוצב.
מי שצילם את הקלטת או ערך אותה או בישל אותה תוך חיבור מספר נושאים יחדיו, לא טרח כנראה לדווח על כך לתוכנית עובדה, והם לא הצליחו לפענח זאת לבד.
התוצאה מתבקשת - רשת מתחרה נתנה במה לקצין וסנגוריו ואלה הגישו קלטת מטעמם, לפי הגרסה שלהם - כדי לסתור ולהתחרות בתוכנית "עובדה" - ומי יודע מה היה קורה אלמלא הצליחה הסנגוריה לשבור את עד התביעה המרכזי ואחריו מספר חיילים נוספים - שהודו כי שיקרו במצח נחושה - כדי לסבך ו"לדפוק" את הקצין השנוא עליהם.
עיתונות חוקרת ומסקרת - כן והרבה. עיתונות חושפת ואובייקטיבית - כן והרבה.
עיתונות שופטת יהירה, אשר אינה מתחשבת באדם, במוניטין, במשפחתו, בילדיו ובעתידו - על כעך ניתן לוותר.
פרשת הקצין, כמו פרשיות אחרות שהובאו בהבלטה בעיתונות ובטלוויזיה, פרשת מהנדס מע"צ, קצין ימ"ר במשטרת דרום, מוכיחות שהתקשורת היא נשק חם ומסוכן - ויש לטפל בנושאים בזהירות הראויה.
פסק הדין של השופט סולברג, צריך לשמש כבסיס לשינוי מערכות
בעיתונות, לכיוון גישה יותר מקצועית, ערכית ואמינה ככל שהדבר נוגע בטיפול בנושאים הקשורים בחיי אדם, וזאת בכדי להשיב את כבודה ואת מקומה הראוי של התקשורת בחברה דמוקרטית, לקדמותו.
הערות בעניין תגובות והתגוננות:
1. כל אנשי התקשורת שיצאו נגד פסק דינו של השופט סולברג - אך ורק מוכיחים בטענותיהם, עד כמה פסק הדין היה חיוני, חשוב, ובא בזמן הנכון.
2. הנוהג הפסול, להתגונן, לחפות על חברים למקצוע, הגם שהם טועים ומטעים, מוביל את התקשורת לפעמים, לרחוב ללא מוצא - אך הם מסרבים להודות בטעויות, ומחזיקים בידיים שלובות ובעצימת עיניים בעמדותיהם.
3. אילנה דיין - במקרה הספציפי, במקום להתנצל, להודות בטעויות ובכשלים, מתגוננת בעקרונות כלליים, ובמנטרות שחוקות שנפסלו על-ידי בית המשפט. מאכזב ביותר.
4. העובדה, שלשכת עו"ד, אינה רואה בעצם הנחיית אילנה דיין את כנס הפרידה מיועצים משפטיים לממשלה, בראשות הנשיאה
דורית ביניש - משום ניגוד האינטרסים, ואינה רואה בכך טעם לפגם, וזאת בשל הגשת הערעור בפני הנשיאה ביניש, שתקבע את הרכב השופטים או אפילו תשב בראש ההרכב, וזאת בשל חשיבות הנושא, מעוררת הרהורים נוגים, על האובייקטיביות של הלשכה כמייצגת כלל הציבור ובתוכם
סרן ר'.
