כבוד מעלתכם, הוד רוממותכם, מכובדי חברי הוועדה הנורבגית להענקת פרס נובל לשלום, אזרחי אמריקה והעולם - במילים אלו קבלתי ב-10 בדצמבר 2009 את פרס נובל לשלום באולם העירייה של אוסלו. בנאום התודה וההוקרה על קבלת הפרס הזכרתי שבהשוואה לענקי ההיסטוריה הישגי הם דלים.
בהתייחסותי לנושא של מלחמה ושלום הזכרתי את העובדה שכולנו עדיין נמצאים במלחמה ואני אחראי לשילוחם של אלפי בחורים צעירים לארץ רחוקה. אחדים מהם ימיתו, אחרים ימותו. לפיכך אני מופיע כאן עם תחושה עמוקה בכול הנוגע למחיר שאנו משלמים בסכסוכים מזוינים, חיכוכים רוויים סוגיות קשות בכול הקשור ביחס שבין שלום למלחמה, והמאמצים שלנו שהאחד ישמש חלופה לשני. התייחסתי גם לתפיסה של "מלחמה צודקת" בהצביעי על כך שמלחמה מוצדקת כאשר קיימים תנאים מוקדמים מסוימים: אם היא מתנהלת כאמצעי אחרון, אם הכוח הוא פרופורציונאלי ואם, ככול שהנסיבות מאפשרות זאת, האוכלוסיה האזרחית אינה נפגעת.
ציינתי כי מה שאני מודע לו הוא שהתמודדות עם אתגרים אלו תדרוש אותו חזון, עבודה קשה ונחישות של אותם נשים וגברים אשר פעלו באומץ כה רב לפני עשרות שנים. יידרש מאיתנו לחשוב על דרכים חדשות אודות מושגים של מלחמה צודקת והציוויים של שלום צודק. הדגשתי את העובדה שכראש מדינה שנשבע להגן ולהבטיח את שלום ארצי, אני עומד אל מול עולם כפי שהוא, ואינני יכול להוותר בשוויון נפש, לנוכח האיום שנשקף לעם האמריקני. שכן בל לכם לטעות. הרשע קיים בעולם. תנועה לא אלימה לא יכלה לעצור את חיילות היטלר. שיחות אינן יכולות לשכנע את מנהיגי אל קאעדה להניח את נשקם. אם נאמר שכוח הוא לעתים דרוש, אין בכך נימה צינית. זאת הכרה במהלך בהיסטוריה, בהעדר שלמותו של האדם ובמגבלות ההיגיון. העליתי נקודה זו משום שבארצות רבות קיימת גישה אמביוולנטית ביחס לפעולה צבאית כיום, בלא קשר לסיבות לאותה פעולה. לעתים מצטרפת לכך החשדנות המשתקפת כלפי אמריקה, מעצמת העל של העולם. אלה היו מילותיי בדיוק.
בהתייחסות לעניין של מלחמה ושלום אמרתי שחלק מן המשימה היא לפשר בין שתי גישות סותרות אלו. איזו מלחמה לעתים נחוצה כביטוי, במישור מסוים של רגשות אנוש. עלינו לכוון את המאמצים להגשים את האתגר שהציב הנשיא קנדי בקובעו: הבה נתמקד בשלום מציאותי יותר, שלום בר השגה, שלום המבוסס לא על מהפכת פתע של טבע אדם אלא על אבולוציה הדרגתית במוסדותיו.
העולם ניצב מאחורי אמריקה לאחר מתקפת ה- 11 בספטמבר והוא מוסיף לתמוך במאמצינו באפגניסטן, וזאת בשל הזוועה בהתקפות חסרות היגיון אלן, ומשום ההכרה בעיקרון של הגנה עצמית. באותה מידה הכיר העולם בצורך לעמוד אל מול סאדם חוסיין כאשר הוא פלש לכוויית, הכרה אשר שיגרה מסר ברור לכל בדבר מחירה של תוקפנות. אני גם הזכרתי שכוח עשוי להיות מוצדק ככורח הומניטארי, והבאתי כדוגמה את המצב בשעתו בבאלקאנים.
מכאן שהמחויבות האמריקנית לביטחון עולמי אינה ניתנת לערעור. אולם בעולם שבו האיומים מסובכים יותר והמשימה מורכבת יותר, אמריקה אינבה יכולה לפעול לבדה. זה נכון לגבי אפגניסטן, זה נכון לגבי סומליה שבה הטרור והפיראטיות קשורים קשר בל יינתק ברעב ובסבל אנושי. כאשר קיים רצח עם בדרפור, אונס המוני ושיטתי בקונגו ודיכוי בבורמה חייבים להיגזר מכך מסקנות. ככל שנפעל יחד, כך נעמוד פחות בפני הברירה בין התערבות צבאית לבין שתיקה לנוכח הדיכוי.
בנאומי עמדתי על אופיו של השלום לו אנו מייחלים. וזאת היות ושלום אינו אך ורק העדרו של סכסוך גלוי.
רק שלום צודק אשר מושתת על זכויות אנוש וכבוד לכל פרט, רק שלום כזה יכול להיות בר קיימא. מאידך אנו עדים לדרך שבה משתמשים בדת בכדי להצדיק רצח אנשים חפים מעוון, בידי אלו אשר מעוותים ומגמדים את דת האיסלאם הגדולה, והם אשר תקפו את ארצי מאפגניסטן. קיצונים אלה הם לא הראשונים להרוג בשם אלוהים, המעשים האכזריים של הצלבנים רשומים בדפי ההיסטוריה. אולם הם מזכירים לנו כי מלחמת קודש לעולם לא תהיה מלחמה צודקת. שכן אם אתה באמת מאמין שאתה ממלא משימה אלוהית, אין מקום לאיפוק, אין מקום לחוס על נשים הרות, על עוזרים רפואיים, או בעצם על אדם בעל אותה אמונה. צו אחד שטמון בכול דת גדולה הוא שלא נעשה לאחרים את מה שאנו איננו רוצים שאחרים יעשו לנו.
הבאתי רק קטעים מדבריי באותו מעמד עילאי. ועכשיו, בכול הקשור בעתיד. בהדגישי את מחויבותנו העמוקה למען עולם של שלום אין אני רשאי להתעלם, כאמור, מן העובדה שהכוחות שאנו נאבקים בהם, ואני מעדיף להשתמש במונח מאבק, שכן המערכה שמתנהלת היא לא לאורך גבולות מוכרים אלא בתוכנו, מערכה ללא גבולות, כוחות אלו מאיימים להרוס את הבסיס של חברה חופשית. הם אינם מכירים באמנת ג'נבה כפי שהם אינם מכירים בשום הסכם אנושי מחייב, או בערכי מוסר המשותפים לעולם החופשי. כוחות רשע אלו פועלים כנגע קשה, הם סרטניים. לכן בכדי לשמור על עולם בריא ושפוי עלינו לטפל בהם.
ההיסטוריה לימדה אותנו שכוחות רשע אלו אינם מייצגים בהכרחאת העמים שבהם הם צומחים. זה אמור באשר לנאציזם, לפשיזם, לקומוניזם וישויות טוטליטריות אחרות. זה אמור גם באשר לקנאות האיסלאמית, אשר אינה משקפת את הערכים של העולם המוסלמי. כוחות אופל אלו אינם רק יריבים של העולם החופשי. הם אויבים של ערכים והשקפות עולם אשר משותפים לנו. עלינו לעמוד מולם בנחרצות, אם אפשר בשכנוע, ואם אי-אפשר - אז בהתעמתות מולם.
אין זה מתקבל על הדעת שמדינה ריבונית, חברה באומות המאוחדות, תהא נתונה לאיומים מצד ראש מדינה כאירן, עד כדי איום בהכחדתה. אין זה מתקבל על הדעת שראש אותו משטר קנאי יכחיש את השואה, מבלי שיבוא על עונשו. זוהי מציאות מזוויעה שלא זו בלבד שראויה לדחייה, אלא שיש לעקרה מן השורש. גם איום אינו יודע גבולות. לעתים הוא מפנים החוצה ולעתים הוא בא מבחוץ פנימה. ראינו זאת באחרונה בדיכוי האכזרי נגד מחאות המונים, ביניהם הדור הצעיר, בעריה של אירן. זוהי רודנות צבאית באצטלה של הדת.
בהקשר זה מבקש אני להצביע על כך כי מדיניותנו באפגניסטן מכוונת להבאת שלווה לארץ המיוסרת הזו, ולא לכבוש אותה או להפוך אותה לגרורה אמריקנית. משום כך המפקד שלנו בזירה, הגנרל מקריסטל, נוקט באסטראטגיה שבמרכזה צמצום דרסטי באבדות של האזרחים, וזאת בין היתר על-ידי הגבלות של הפצצות, במקרה של חשש לאבדן חיים של אזרחים חפי מפשע, גם באזורים שבהם שולט הטליבאן. כפי שהתבטא הגנראל מקליסטר: אם אנו משתמשים בעוצמת אש, אנו עשויים לפגוע קשה בלוחמי הטליבאן, אך בד-בבד נסתכן בהפסד המערכה על-ידי פגיעה קשה באוכלוסיה. זוהי איננה מערכה לכיבוש אדמות, אלא מערכה על ליבה של האוכלוסיה, כנגד כוחות השחור אשר משתמשים בדת ככיסוי למעשי הזוועה שלהם נגד העם שלהם, וכנגד האנושות.
טרם אסיים ברצוני לצטט את אחד ממנהיגנו הגדולים בעתות שלום ומלחמה, הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט:
"הנחישות הלאומית שלנו להשתחרר ממלחמות חוץ ומהסתבכויות בינלאומיות, אל לה לפגוע בתחושת חרדתנו, כאשר אידיאלים וערכים שאנו מקדשים נתונים בסכנה". בשעתו היו כאלו שתהו על שום מה קבלתי את הפרס. אני עצמי נמניתי עימם. אולם על משקל אמירתו זו של הנשיא רוזוולט, אסור שקבלת הפרס, אשר מהווה סמל ומופת לעשייה למען השלום, תמנע ממני לפעול להשגתו בדרך של מאבק, של מערכה, ושל שורת אמצעים אשר יוכיחו לאלו שמתנכלים לנו, שאנו איננו חוזרים על מינכן שנייה. בשום אופן לא. זוהי איננה הפרדיגמה שלי, זוהי איננה המנטרה שלי. טעות היא להעלות על הדעת כי בשל העובדה שזכיתי בפרס נובל לשלום הדבר יימנע ממני לעשות כל צעד שעלול להכתים את שמי כשוחר שלום, וכתוצאה מכך למנוע ממני מלעשות את מה שאני מאמין שיש לעשותו. שלום צודק הוא כמו גשם נדבות לאדמה המשוועת לו, ולא ממטרים על סלעי בזלת, המובילים בסופו של יום לשיטפון.
לכן הוד רוממותכם, מכובדי מעניקי הפרס: אני פונה אליכם שתקבלו כפיקדון את הסמל הגדול שהענקתם לי. רק פעם אחת בהיסטוריה של פרס נובל לשלום, סרב אחד מחתניו לקבלו. זה היה לֶה דאָק טוְֹ , אשר יחד עם שר החוץ הנרי קיסנג'ר הגיע להסכם הפסקת אש בוייטנאם ועל כך זכו השניים במשותף בפרס הזה.
אני לא סירבתי לקבלו ואינני חוזר בי. אני מעביר אותו זמנית, כך אני מקווה. בהפקידי את הפרס בידיכם אני בעצם מפקידו בכספת של ההיסטוריה. אתם תהיו שומרי החותם הזה. וכאשר יגיע הזמן והנסיבות יצדיקו זאת אבוא כדי לקבלו חזרה. כה יעזור לי האל.
