המשוררת רות רייזל כותבת על דמויות אותנטיות שהשתמרו בזכרונה מול צילומי העיר תל אביב הקטנה, אשר חרטו רישומן בתודעתה. אחת הדמויות באסופה הינה מטילדה (עמ' 28-27), בת יחידה לאב קבלן בעל שם ועבר מפואר, שנותרה מחוסרת כל לאחר שאביה ירד מנכסיו. אולם היא עודנה במקום משמרת הבית באדיקות ובגאווה לזכר ימים שנחקק בזכרונה:
"זְקוּפָה בְּתוֹךְ סוֹגַר/גֵּאָה,/בְּכָל מַה שֶׁהָיָה". די לקרוא משפט זה כדי לקלוט את הדמות שבאה מהמעמד הבורגני של אותם זמנים, שאינה יודעת להתפשר או להתמודד עם השינויים והתמורות המתחוללים ביומיום.
הדמות השנייה מובאת (בעמ' 12) בדמותו של פליט שואה, שעיסוקו כ'דגן' לא ממש צולח בידיו להתמודד עם היומיום:
"הוֹלֵם פָּטִישׁ, שָׁנִים/נָס מִפָּנָיו/קַרְפִּיוֹן רָטֹב. מַחְלִיק לְעוֹד דַקַּת חִיּוּת". הקוטביות במעשה הציד של הקרפיון החמקמק, מעלה תמונת חייו הוא, ששרד את הצורר הנאצי כשממול הפארודיה בעיסוק חסר הרחמים עליו פרנסתו:
"סִנָּר מֻכְתָּם עוֹטֵף כְּרֵסוֹ שֶׂל הַדָגָן,/וְגַם בְּדִידוּת, עוֹד מִיַּלְדּוּת".
הדמות השלישית, לעומת 'מטילדה' וה'דגן', גורלה עלוב עוד יותר מקודמיה, כי לדמות הראשונה ניתן שם. לשנייה ניתן תפקיד, ואילו לדמות השלישית ניתן כינוי בלבד: 'נוד בשדרה' (עמ' 13). וכאן פוגשים את הנפילה הכי עמוקה של אדם שהגיע לשפל המדרגה. הדמות נטולת פנים ורק האופן בו הוא מקפיד על מעשיו, מראה על אנושיותו. רק הדמיון יכול לשחזר עברו של האיש:
"וְהוּא נִעֵר אֶת הַשְׂמִיכָה הַמְהוּהָה/וּבִתְנוּעָה קָלָה הִצְמִיד אֶת הַקְצָווֹת/הִדֵּק בְּאֶצְבָּעוֹת שְׁחוֹרוֹת/אֶת הַקְפָלִים, אַחַר, הִנִּיחַ עַל סָפְסָל כָּאן בַּשְּׂדֵרָה".
מהדמויות, עוברת המשוררת ומלבישה לרחובות פנים של אישה באה בימים, אשר תש כוחה מלהכיל מעשיה ופרקי מהותה והיותה
(עמ' 17 חלק ב'):
"בְּדִיזֶנְגוֹף חַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה,/ סָגְרוּ עַפְעַף וְדֶלֶת,/ תֵּל-אָבִיב זְקֶנָה, בַּלָּה/שׁוֹלַחַת זְרוֹעַ לְבָנָה לַיּם,/זְרוֹעַ מְדֻלְדֶלֶת".
מעניין אחד לעניין אחר. מאותה השיחה שמנהלת רות רייזל עם ה'דמויות' וה'רחובות' היא מגיעה אל ה'עצים' (עמ' 31):
"אַךְ אֵין תַּחְלִיף, לְפֶתֶק קָט/עַל גֶזַע עֵץ עָבֹת./פִּתְקֵי מַזָּל וּבַקָּשׁוֹת/כְּפַּרְפָּרִים תְּקוּעִים/בִּנְעָצִים אֶל הַעֵצִים./זֶה בַּזֶּה נוֹגְעִים, וּבִּפְּצָעִים".
בכל הרגישויות שאנו חווים מהדמויות המאוד קונקרטיות, מהתמונות, מהפתקאות, מהעבר הנושק להווה ברחובות העיר - אנו פוגשים את פני ילדותה של המשוררת וחוויותיה מפעימות הים
(עמ' 7 ב'):
"אָבִי מֵנִיף אוֹתִי אֶל עַל,/ עָרָבִי תּוֹפֵשׂ בַּיָּד,/לֹא יָדַעְתִּי אָז, גָּם עַתָּה/אֵינִי יוֹדַעַת שֵׁמָּא דֶמָע אֹשֶׁר/אוֹ הַפַּחַד?/אוֹ אוּלַי רַק נֵתֶז מַיִם/בִּי פָּגַע הַפַּעַם?".
חלק בלתי נפרד מנוף ילדותה הוא החופים, השיט והים, מהם היא שואבת עוררות מתמדת באמצעות 'חלימה', מול ה'מציאות' - אשר בלית ברירה קשורים זה בזה באופן בלתי הפיך.
המשוררת רות רייזל למדה להלך בתוך פילוסופיית חיים משופשפת
שם, עצם ה'הישרדות' מנצחת את כל המכשולים בדרך (עמ' 55):
"אָדָם יוֹצֵא לָחוּץ לִמְצוֹא עַצְמוֹ/וְרַק עַצְמוֹ עִמּוֹ בְּסוֹף מַסָּע"...//... נָפַלְתִּי, כְּתִינוֹק, כָּל חַיַי לָתוּר אַחַר חִבּוּק/אֶחָד, חָם וְלָח,/ אֶת עַצְמוּתִי החֲלוּלָה וְהַיְבֵשָׁה/מָצָאתִי כָּאן".
בין כיתוביה של המשוררת רות רייזל נמצאים: "פרפר מלך" (מכתבים לבן שהתגייס עם פריצת האינתיפאדה הראשונה) הוצאת "חנות ספרים" כפר-סבא 1990; "יש משהו מתון בסמטאות" (שירה) הוצ' "רשפים" ת"א 1996; "ועתה נגינתך הייתי" (תרגום פואמה מאידיש של מיכאל פלזנבאום, חתן פרס ספרות אידית בישראל) 1998; "גן של סבתות" (ספר ילדים), הוצאת "משכל",
ידיעות אחרונות 2002.
בין היתר, פרסמה (בהוצאה עצמית) את ספרי הילדים הבאים: "גן הפסלים" (ביקור ילד במוזיאון תל אביב בגן הפסלים) 2003; "המילה הרעה" 2004; "אצל סבתא בתוך החבוק" 2005.
