כשמדברים בישראל על הצורך בהטלת סנקציות על הממשל באירן, ללא ספק זוהי שיטה מרתקת ואף עמוקה ביותר, פתרון אמיתי של ממש, אשר יש לשקול לנקוט בו. אך לפני צעד כל-כך רציני ומשמעותי כזה, יש לבדוק תחילה מה הן הסיבות אשר הובילו מלכתחילה את מצדדיו לתמוך בו.
הטענה הישראלית הנפוצה היא: "אירן לא עוצרת את תוכנית הגרעין". אכן, אירן באמת לא עוצרת את תוכנית הגרעין, ואף דבקה בו ביתר שאת.
אך האם אומה כלשהי, תהא אשר תהא, רוצה לקדם תוכנית ליצירת נשק גרעיני, זוהי סיבה להטיל עליה סנקציות? לשבור את עמה?
עצם החשיבה הזאת, בבסיסה, נגוע בחולניות רדיקלית גרועה במיוחד, אשר חושפת את אומרה באור שלילי, וכן יוצרת כלפיו אנטגוניזם ממנו לא יוכל לקום באף דיון פוליטי כלשהו בהמשך דרכו. במיוחד לא כשמדובר בזירה קשוחה כמו זו ההסברתית.
הרעיון של הטלת סנקציות חייב להיות שמיש רק כאשר הממשל רוצה להוליך חיי אדם חפים מפשע למלחמה מיותרת ולא צודקת. כאשר ננסה לבחון האם אירן מנסה להוליך למלחמה שכזאת, נגלה מאוד שלא. מי שמוליכה למלחמות מיותרות, מתישות, וכואבות, היא לא אחרת מאשר מדינת ישראל.
הידעתם? רק ב-10 השנים האחרונות, מדינת ישראל הוליכה את בני עמה וכן האזור שמסביבה למלחמות בלתי פוסקות. ברקורד המרשים נוכל למצוא דאבל ביקור בלבנון; תקיפות קבועות ברצועת עזה, כשביניהן מכות צבאיות אנושות אשר הותירו את תושביה ללא קורת גג, אלפי בני אדם נהרגו; מטוסי קרב המאיימים בקביעות על תושבי לבנון וכן אפרטהייד בלתי מוגבל כלפי תושביה המקוריים של הארץ הפלשתינית.
הרי שאם באמת יש צורך בסנקציות, יש לכוון אותו נגד המקור המפריע, ולא המקור המשקיט. יש לכוון את הסנקציות אך ורק נגד השלטון הישראלי, על שלל מנהיגיו. ואת אירן? את אירן יש לעזוב בשקט.
