יוסי ורטר מדווח בהארץ כי בנימין נתניהו החליט למנות את מנכ"ל משרדו, איל גבאי, לטיפול ברשות השידור. "גורמים בלשכת ראש הממשלה", כותב ורטר, "הסבירו כי מינויו של גבאי לתפקיד הוא זמני בלבד, וכי הוא נועד לסייע לראש הממשלה להבין מה באמת קורה ברשות ומה הם צרכיה". לעומת זאת, "גורם בכיר ברשות השידור" מצוטט בידיעה כך: "המינוי הזה נועד להשאיר את הרשות בידי משרד ראש הממשלה לא כדי לחזקה ולהופכה לעצמאית, אלא כדי להשאיר אותה חלשה, נזקקת, עם ראש מעל המים לכל היותר, ובשליטת הפוליטיקאי הבכיר במדינה".
במדור "שיחת היום", ששב להתפרסם השבוע בהארץ, משוחחת מרב מיכאלי עם דוד ויצטום, עיתונאי ערוץ 1. "אני לא רוצה לפנות באופן פילוסופי למסעודה משדרות, אני רוצה להציע אלטרנטיבה לערוצים הקיימים", אומר ויצטום, ובהמשך משווה את המצב ברשות לזה שבבית-החולים אברבנאל: "ראיתי לפני כמה ימים כתבה על בית-החולים אברבנאל, שהתחילה בג'וקים, סירחון ותנאים מחפירים במקום. פנו למנהל והוא אמר, נכון, בשנת 97' הודיע משרד האוצר שרוצים לסגור אותנו, אלא שלא היה לאן להעביר את החולים, ומאז ממשיכים לייבש את התקציבים ואותנו, אבל החולים והבעיה עדיין כאן. זה בדיוק המצב שלנו". ויצטום אינו מקשר במפורש, או לפחות לא מתפרסם קישור כזה שיצא מפיו, בין מצבם הנפשי של החולים בבית-החולים הפסיכיאטרי ובין זה של עובדי רשות השידור.
ב מעריב מוקדש עמוד שלם ל"חגיגת השכר" ברשות השידור. ב ידיעות אחרונות תופס רז שכניק את מנכ"ל הרשות, מוטי שקלאר, לשיחה קצרה ושומע ממנו כי "אם הרפורמה ברשות השידור לא תצא אל הפועל, רשות השידור תעבור למוד אחר לגמרי. לא יהיה מנוס - הממשלה תקבל החלטה לפרק את הרשות". תחזיות כאלה נשמעו פעמים רבות בעבר, אך הבוקר הן נראות ממשיות מתמיד. תורמת לכך העובדה שלצד השיחה עם שקלאר מתפרסמת תיבה קטנה עם ידיעה בחתימת ליטל דוברוביצקי. הכותרת לידיעה מבהירה כי "מספיק צו של שר המשפטים", ובטקסט שתחתיה מוסבר כיצד מפרקים, במקרה הצורך, את רשות השידור.
|
גדעון עשת, בטור המתפרסם בעמ' 16 במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות, ודני רובינשטיין, בטור המתפרסם ב"כלכליסט", מטפלים הבוקר בנושא זהה - החרם הכלכלי שמטילה ישראל על עזה, האפקטיביות שלו, והמידה שבה הוא תורם להחלשה, או דווקא לחיזוק, של שלטון חמאס. אף שהמסקנה שלהם זהה, נקודת המוצא הפוכה.
"פרט למחסור בעבודה ובנורמליות, אין בעזה מחסור", כותב עשת. "את אצולת בעלי המפעלים מחליפה עתה אצולת בעלי המנהרות [...] לא פלא שיותר ויותר אנשים מגיעים למסקנה כי החרם הישראלי לא נועד למטרותיו המוצהרות - הפלת חמאס ושחרור שליט. השיטה שבה יש חרם אבל אין מחסור משמעה שישראל מנהלת מדיניות שמחזקת את חמאס. למה לישראל לחזק את חמאס בעזה? אולי כדי לספק תירוץ מדוע אי-אפשר לסגור הסכם עם הממשלה של פלשתין שיושבת ברמאללה".
"מה יקרה בעזה אם המנהרות ייסתמו?", שואל רובינשטיין. "ברור שיהיה משבר קשה [...] המצור הכלכלי על עזה נועד למטרה פוליטית ברורה, להפיל את שלטון החמאס. האם סגירת המנהרות תסייע לכך? ספק רב. ייתכן אפילו שההפך הוא הנכון. הניסיון ההיסטורי מלמד שבחברות לא דמוקרטיות השלטון מנצל מצוקה כלכלית לטובתו. כאשר יש מחסור, לשלטון ששולט על המעט יש יותר כוח לתגמל את מקורביו ולהעניש את מתנגדיו - והוא מתחזק".
|
התיאטרון הרפרטוארי בישראל זוכה לעדנה, וב"כלכליסט" מצטרפים לחגיגה. מאיה נחום-שחל מפרסמת במדור הפנאי של העיתון כתבה תחת הכותרת " בדיחה מוצלחת". מדוע "בדיחה"? משום ש"'כלכליסט' בדק איך מייצרים שלאגר וגילה שליהוק כוכבי טלוויזיה לא תמיד משתלם, ושהקהל מעדיף קומדיות ישראליות", לשון כותרת המשנה.
נחום-אשל מתבססת על נתוני המרכז למידע ולמחקרי תרבות, ומדווחת כי "ההצגות הכי מצליחות בשנים האחרונות הן לא דווקא אלו שהמבקרים או אנשי האקדמיה לתיאטרון מחבבים". בכתבתה היא מונה את ההצגות הפופולריות ביותר מדי שנה בשנה, מציינת את מספר הצופים המדויק בכל אחת מהן, תוך אזכור לעומתי של "הצגת השנה" מטעם המבקרים. אין מקרה אחד של תואם בין ההצגה הפופולרית לבחירת המבקרים.
בין הגורמים להצלחת התיאטראות להביא לאולמות מספר רב של צופים מציינת נחום-אשל את ההופעות ברחבי הארץ, את המבצעים הרבים ואת "היענות התיאטראות לטעם הקהל". כל זאת בלי נימה של ביקורת, אלא ההפך. נראה כי מבחינת "כלכליסט" ונחום-אשל, כמו בכל עסק מסחרי, על המוצר להתאים את עצמו להעדפות הצרכן.
תצלומיהם של מנכ"לי התיאטראות, נעם סמל ו ציפי פינס, המתראיינים לכתבה, מודפסים מעל ציטוטים נבחרים: "שחקנים לא מביאים קהל, מה שמביא קהל זה הצגה" ו"אנשים רוצים לראות את החומרים על עצמם", בהתאמה. גם מיכאל גורביץ', המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, מתראיין לכתבה וגורס כי "הקהל היום מעדיף בידור על פני תיאטרון. לצערי, התיאטראות, במקום להיות אלטרנטיבה, משתפים עם זה פעולה", אך תצלום שלו אינו מלווה את הכתבה והציטוט הזה אינו מופיע בהדגשה. כדי להיתקל בו יש לקרוא את הכתבה עד הפסקה האחרונה.
גם במוסף "גלריה" של הארץ מתפרסם טקסט בעקבות דוח המרכז למידע ומחקרי תרבות על מספר המבקרים בתיאטראות ישראל, אך מזווית שונה בתכלית. מיכאל הנדלזלץ שואל במסגרת מדורו "חיית במה": "למה זה חשוב, השיאים האלה, ולמי? ומה זה אומר, בעצם? זה הרבה או מעט? זה טוב או רע? בהשוואה למה? זה מה שמשנה בתיאטרון? למי יש יותר (גדול)?". לאחר שהוא חושף מעט מהדרך שבה מחשבים את מספר הצופים בהצגות (הערכה בלבד באולמות שמחוץ לתל אביב), הוא מספק שני מספרים מעניינים משלו: תיאטרון בית ליסין מעסיק 37 אנשי שיווק, ואילו הקאמרי 24.
מסקנה אחת משותפת לשתי הרשימות: "אם יש לממצאים האלה של המרכז לתיעוד ומחקר משמעות כלשהי", כותב הנדלזלץ, "היא מצויה ברשימה הזאת, של מה שהיה הכי פופולרי. כי זה מה שיתווה את דרכם של התיאטרונים הציבוריים בעתיד".
|
כל העיתונים למעט הארץ מקדישים את הכותרת הראשית לתאונת דרכים שהייתה אתמול בדרום הארץ וגבתה מחיר כבד. בתחרות הכותרת הראשית המזעזעת מנצח מעריב ("אבא, אמא, סבתא, דודה ותינוקת", על-רקע תצלום מכונית בוערת), העוקף את "ישראל היום" ("המשפחה נשרפה למוות", על-רקע תצלום מכונית בוערת), ו ידיעות אחרונות ("כלום לא נשאר", על-רקע תצלום "הרגע הקשה מכל: איש זק"א מפנה את גופתה של שילת התינוקת"). מדברי חבר השופטים: "הנוסח ב'מעריב', כמו בסרטי אימה אפקטיביים במיוחד, מותיר את מלוא מרחב הפעולה לדמיונו של הקורא". לבד מהכותרות הראשיות, העמודים הראשונים בכל העיתונים מלאים בפרטים מחרידים על הטרגדיה המשפחתית.
|
בהארץ, לעומת זאת, נעשה מאמץ לא להקדיש לסיקור התאונה את הכותרת הראשית, אף שלא התרחש אתמול אירוע משמעותי במיוחד. תצלום מזירת האסון מופיע בראש עמוד השער, אך הכותרת הראשית מצטטת את נשיא צרפת - " סרקוזי: רצח אל-מבחוח אינו ניתן להצדקה". ברק רביד ודנה הרמן מדווחים בהרחבה על הגינוי שיצא מפי נשיא צרפת על מעשה החיסול: "צרפת מתנגדת לכל הוצאה להורג. אין זו דרך ההתנהגות הנכונה, ודבר אינו יכול להצדיק שיטות כאלה".
גם בישראל מתחילות להתעורר שאלות על ההצדקה לחיסול אל-מבחוח. ב"גלובס" התפרסמה אמש כתבה מאת יובל יועז, שביקש לבדוק את התוקף החוקי של פעולות המוסד הישראלי. "האם גם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים צריך לפעול במגבלות החוק?", שאל יועז כמה משפטנים בכירים, "האם יש לחוקק גם חוק המוסד, בדומה לחוק השב"כ?", חקר והוסיף: "האם המוסד רשאי לעשות כיום, בהעדר חקיקה, ככל העולה על רוחו, בישראל ובכל פינה בעולם?". אחת התשובות שקיבל, מפי השופט בדימוס יצחק זמיר, קבעה כי "ההסבר לשאלה מדוע לא נחקק עד היום חוק המוסד הוא פשוט מאוד [...] זה נוח לארגונים הללו, ולמי שמפעיל אותם, לפעול בלי חקיקה המטילה מגבלות, קובעת סדרים, ומבחינת הנוחות עדיף בלעדיה".
במדור הדעות של מעריב מסביר הבוקר בן דרור ימיני מדוע החיסול אינו כורח המציאות בלבד, אלא גם מוסרי. "האופציות למאבק במסגרת ערוצי המשפט הבינלאומיים חסומות", כותב ימיני, "ובכל מקרה, רוב אוטומטי של מדינות חשוכות שולט בחלק ניכר מהפורומים הבינלאומיים. וכיוון שמדינות העולם החופשי הן מיעוט בעולם - הארכי-טרוריסטים דוגמת מבחוח מרגישים שהם על הגובה. הם ימשיכו לגלגל את תעשיית הרצח הגלובלית כשהם חיים ברמה של חמישה כוכבים. ומה מציעים לנו אלה המתחזים לאנשי המוסר? הם מספקים לברוני תעשיית הרצח את כתבי ההגנה. [...] פעם הם העריצו את סטלין, אחר-כך את מאו, את פול פוט, את סדאם ואת ערפאת. עכשיו אלה נסראללה, משעל והנייה. אם אלה הם אנשי המוסר, המוסר בבעיה".
|
לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" על הגורמים המביעים עניין במכרז לערוץ הייעודי בשפה הערבית: ענני-תקשורת, דדי צוקר ו"כל אל-ערב".
הארץ מפרסם בקונטרס החדשות את הנוסח שנדרש ממנו בהחלטת בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, בעקבות תלונת מנשה דרור צדיק נגד העיתון.
גילי איזיקוביץ' ויהונתן ליס מדווחים בהארץ על השקת תחנת הרדיו גלי-ישראל, המיועדת לתושבי ההתנחלויות. התחנה, כך מדווח, "תאופיין כבעלת אידיאולוגיה ציונית".
עוד בנושא:
|
|