האלוף, העקרונות ו"משא הכומתה"

ראשית אומר כי לדעתי, ספרו של אלעזר שטרן "משא כומתה" הוא מצוין. הוא כתוב בצורה קולחת, לעתים מעורר צחוק ולעתים מעלה דמעות. הספר הוא ביוגרפיה של המחבר, ששירת שנים רבות בצבא הקבע ובתפקידיו המפורסמים יותר שירת כמפקד בה"ד 1, קצין חינוך ראשי וסיים את שירותו בדרגת אלוף כראש אכ"א. אין ספק שאלעזר שטרן הוא אדם ערכי וחושב. לא אחת הוא קומם עליו את התקשורת בהתבטאויות שונות והגדילו לעשות אנשים מהציונות הדתית, אשר ממש התעמתו איתו (ואף מעבר לכך) בגין דעותיו ומעשיו. מרביתם, להערכתי, מתוך חוסר הבנה של האיש ועמדותיו, ובטח מתוך חוסר הבנה של עמדתו הממלכתית כקצין בכיר והשלכותיה על מעשיו בצבא. הספר מתאר את חייו של שטרן עוד בטרם הגיוס, שירותו בצבא כלוחם וכמפקד, תוך התמקדות באירועים שונים שיש בהם הרבה מן המלמד הן על אישיותו והן עלינו. חלקים ניכרים של הספר הם "סיפורים", תיאורי אנקדוטות מחייו, כתובים בצורה משעשעת עם הומור בריא, וכולם מעניינים. בספר קטעים מרגשים רבים, ביניהם תיאור משלחת צה"ל לאושוויץ והנגיעה האישית של שטרן אליה בהיותו נצר למשפחת ניצולי שואה. הקשר שלו עם המשפחות השכולות, ועוד. שטרן הוא מחנך ברמ"ח איבריו ומאוד נאמן לדרכו. היושר הזה והנחרצות בדרכו יצרו לו לאורך השנים מבקרים, אבל בהסתכלות לאחור - אין ספק שעדיף איש עם עקרונות הנאמן לדרכו מאשר אדם ללא חוט שדרה שתמיד מסכים עם דעתך. ספר מצוין, מומלץ בחום וגם לכל אותם מבקרים המוזמנים להצצה בלתי עצמאית לנשוא ביקורתם.