באחד השירים הראשונים שפרסמה מיכאלה, אחד המוקדמים, שיר שנקרא "הניפיני בתנופת קרבן", ציירה מיכאלה תמונה מדיפה קטורת - מראה שנראה כחלק ממחזה קדום. השורה המצמררת מחזירה אותנו לימים של מקדש, לאווירה של קורבן ומנחה:
- הֲנִיפִינִי בִּתְנוּפַת קָרְבַּן
הַבִּכּוּרִים.
והֲיי אוֹחזֶת בַּחֲבלַיי
הַמִּתְאָרְכִים וּמִתְקַצְּרִים.
שורות השיר מוליכות אותנו לתחושה של התעלות, רצון להמריא לעולמות אחרים:
- תְּנוּפַת יָדֵךְ תְּרוֹמֵם מִחוּץ לִתְּחוּם
אֲחִיזָתֵךְ
וְיָדֵךְ שֶׁנִתְאָרְכָה
תְּבַקֵּשׁ
לְהַנִּיחֵנִי בַּיְאוֹר
וְלִמְשׁוֹת מִבְּלִי גַּעַת.
(מתוך השיר 'זבחי תודה')
בשירתה המוקדמת, מיכאלה חשה מחוברת לשורשי ההוויה האלוקית, כאילו הייתה כוהנת בלהקת הכוהנים. נשמת המשוררת חשה שהיא מתווכת בין עולמות, והיד מלמעלה היא היד שנפשה ביקשה את עזרתה. שהיד תציל אותה מכיליון, תניח אותה ביאור וגם תדע למשות אותה בבוא העת. הסיפור התנ"כי לבש צורה וקיבל מראה של גאולה שירית, גאולת הנפש. הסיפור של מיכאלה קיבל ממדים על טבעיים, ממדים רוחניים.
בשיריה החדשים, שהם עיקר הקובץ "בין הבגד לגוף", מיכאלה נוחתת קצת על הקרקע. המתח הרליגיוזי מקבל ממדים אחרים בשיר "ירושלים בלוז" בספרה הראשון, וניכר כי מילון המילים שלה מתחדש, לוקח מילים מן החול ומנסה להעניק להן ממד של קדושה.
כך היא כותבת:
- השיר על ירושלים פותח במלים "ויטראז' כהנים" ובהמשך אנו עוברים מן החלון התמונתי אל הרכבת הדוהרת: "רכבת עצלה דוהרת אל עברה' מי את / עולה/ עייפה ממסילות" ( עמוד 42).
הכוהנים הקדושים מחוברים לויטראז' והקשר לעבר הוא באמצעות רכבת עצלה, עייפה ממסילות. כנגד אותה שיבה קשה לעבר, מול אותה רכבת כבדה, מציגה מיכאלה את הדמות האנושית:
"בעברך היית הולכת יחפה/ בנויה מבהונות של עצירה".
המשוררת העייפה ממסילות ומדהירה אל העבר, חוזרת בצעדים איטיים, בפשטות טהורה יותר, יחפה, על בהונות שמבקשות לעצור בצד הדרך. זו דרכה להבין את הרוחניות ואת הקדושה של ירושלים. שוב אין מדובר בנכונות לגלות את הקדושה באמצעות הקרבה או קרבן. זו דרכה לגלות את הפשטות שבקדושה.
והשיר מסתיים במלים:
"את מקווה לדעת/ לסיים הכול בזמן ובנימה/ פואטית כזאת/ שתשאיר טעם של עוד ירושלים".
התמורה בין שירתה המוקדמת למאוחרת מורגשת, הן בטון, הן באוצר המילים: בשיר הקודם ראינו את המשוררת מתווכת בין העולמות, ובאחד השירים המוקדמים אף כתבה "עתירה עליונה ועתירה תחתונה", ראינו אותה מחוברת לשפע האלוהי, משוררת על קריאה תחתונה, קריאה עליונה, בלתי נבדלת מן ההוויה האלוקית.
בשיר המאוחר יותר מיכאלה חיה בתוך המדבר החילוני, מנסה לפסוע לאיטה ולמצוא את הקדושה בתוך המסע האיטי.
בשיריה הראשונים מצאנו את מיכאלה שרה שירים של יראה ותשובה ואימת יום הדין: בשירה "אלוליינות" שילבה המשוררת אותם ימי אלול של תשובה וגאולה עם תחושת הפחד מיום הדין, אותה לוליינות של הליכה על חבל דק:
- לוּלָאָה
שְׁמוּטָה,
מּוּצַעַת בִּשְׁמֵי כִּסּוּפִין,
לְבַעֲלֵי הַיִּרְאָה.
אֶגְלֵי טַל
מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.
החיבור לימי הדין ולימי תשרי היה טבעי: "לולאה" ו"לוליינות" ו"אלול" הופיעו כרוכים זה בזה ומיטיבים להמחיש לנו את אימת ימי התשובה, אימת יום הדין, והלולאה כמו מסמנת איזו תקווה לחיבור, והשמים כמו מבשרים תקווה: שמי כיסופין.
משהו מאותה תחושת יום הדין אנו מוצאים בשיר שלה על ירושלים המחייה והממיתה:
- באותה נשימה עמוקה עמוקה/ ירושלים מחיה, ירושלים ממיתה/
קח אותה, קח/ אותה אחת בדיוק/ כנשיקה ארוכה ירושלים/ מחיה ירושלים/ ממיתה ( עמוד 44).
שורות רבות של מיכאלה משחקות באותו מאבק רוחני, באותה לוליינות בין חיים למוות, וראינו זאת גם בשיר ירושלים בלוז שם דיברה המשוררת על:
- "דרוכה לקרוע משוכה
ברגע של תחינה באבנים/ בזירת ההאבקות האלוהית/ את יודעת לשתוק,/ בשקט שומעים/ את בוכה/ בנעורייך היית.
גם מעבר לציורים ולתמונות הנותנים לנו תחושה של תיאטרון תמונתי, מורגשת נשמתה של המשוררת, הנאבקת במסע שלא נגמר, מסע שמבקשת בו להגיע למשמעות. הכותבת נאבקת ומנסה להגיע לתובנות רוחניות, לאותה שלמות שמצטיירת כשלמות כלילת מעלות - ומיכאלה מתארת אותה כדמות הכלה:
בשיר "אחותי כלה" היא מציירת מצב זה בצורה ברורה.
- אחותי כלה
אֵינֵךְ כַּלָּה
אֲחוֹתִי,
אֵינֵךְ כָּלָה.
כִּי יָפֶה כֹּחֵךְ, לְרֶגַע הַכִּלָּיוֹן
כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לְפָנַיִך הַכָּלִים וְהַנִקְלִים,
לְרַקֵּד בַּחֲצַר הַמִּגְדָל,
וִיבַקְשׁוּ,
לְהִכָּלֵל בִּכְלוּלוֹתיִךְ.
(עמוד 50)
כלילת השלמות מתוארת במילים שאינן נעצרות במפלס השגב, לשון הכלולות נוגעת בכיליון ובנקלים, בריקוד של מחוללת בחצר המגדל, לא בטרקלין המפואר. המשוררת מיטיבה להתבונן, רואה בהתבוננות ובחיפוש הגאולה דרך להגיע לעולם שמעבר, ואנו הולכים שבי אחר השורות, עד קצה ההתעלות, עד קצה הכאב.
