החלטת בג"צ מיום 4.3.10 הינה תולדה של תסבוכת רעיונית/משפטית/מדינית, שהבג"צ מצא את עצמו (שלא בטובתו) כמחויב לספק פיתרונות לכל בעיה אפשרית. (הכל שפיט). פיתרונות אותם הוא מתקשה לייצר מכובד הבעיות שהטיל על כתפיו במו ידיו. בג"צ תמרן את עצמו לדרך צרה ללא מוצא ומתקשה להיחלץ משם.
בהחלטה הנ"ל יש את כל המרעין בישין והפרדוקסים הנובעים מהתפישה של בג"צ את עצמו: גוף שלא נבחר, בעל אג'נדה שנויה במחלוקת, שממנה את מקורביו לאידיאולוגיה ומתעלם מצפיותיו של מקבל השירות המרכזי שלו - הציבור הישראלי הציוני.
מדובר בעתירה שהוגשה בתחילת השבוע על-ידי תושבי השכונה וארגון שמאלני על אי-קבלת היתר ממשטרת מחוז ירושלים לקיים הפגנה בשכונת שייח ג'ראח. העותרים ביקשו להפגין - "במחאה על ההשתלטות היהודית ונגד פינוי משפחות פלשתיניות מבתיהן שבשכונה".
מרבית הוויכוח מתרכז בחלקה המערבי של השכונה, בשטח קטן מ-20 דונם, שעליו התיישבה קהילה יהודית קטנה בשלהי המאה ה-19.
במהלך מלחמת השחרור, גורשה קהילה זו בידי השלטונות הירדניים ובמקומם יושבו במקום פליטים פלשתינים. התושבים החדשים ויתרו על מעמדם כפליטים ושילמו דמי שכירות לקופת האוצר הירדני. בתום מלחמת ששת הימים ועד ל-1972,לא חל שינוי מעשי בסטטוס הקיים של הפלשתינים במתחם זה.
בשנת 1972 רשם מינהל מקרקעי ישראל את האדמות והבתים על שם בעליהם המקוריים ועדי "העדה הספרדית" וועד "כנסת ישראל", בהתאם לקושאנים שהוגשו ואושרו.
עשר שנים לאחר מכן תבעו ועדים אלו את המשפחות הפלשתיניות על אי-תשלום שכר דירה, כנובע מרישום הבעלות של מינהל מקרקעי ישראל ובפשרה שנקבעה בבוררות סוכם, להכיר במשפחות אלו כ"דיירים מוגנים" כל עוד ישלמו שכר דירה לתובעים.
למרות ההסכם, סרבו מרבית המשפחות לשלם שכר דירה כפי שנקבע בבוררות. סירוב זה הניב הליכים משפטיים שמוצו בהוצאת צווי פינוי לתושבים הסרבנים. מספר משפחו פונו בפועל וכנגד השאר נמשכים ההליכים המשפטיים.
אם נסכם את הפרשה, נמצא כי אותם תושבים ששוכנו כשוכרים על אדמות לא להם ובשל כך שילמו שכר דירה לממשלת ירדן, מסרבים לעשות זאת כשמדובר בבעלים יהודים ישראלים. ניתן להסיק שאם היו משלמים כנדרש, איש לא היה תובע מהם להתפנות. בכך מנסים תושבים אלו לקבוע לעצמם מעמד חדש שלא היה קיים כבעלים של בתים וקרקעות השייכות לאחרים.
המחאה וההפגנה הינם בעצם נגד בתי המשפט שפסקו כפי שפסקו בעניינם של תושבי שייך ג'ראח וכנגד גורמי האכיפה שמתפקידם להוציא לפועל את החלטות בתי המשפט.
כל הפגנה מצריכה רישיון. את הרישיון מנפיקה משטרת ישראל. למשטרת ישראל כלי הערכה וניסיון המאפשרים לקבוע אם הפגנה או כל מחאה אחרת תפר את הסדר הציבורי ותסכן את שלום הציבור. משטרת ישראל הינה הרשות הממלכתית המוסמכת והמקצועית להגדיר את הפוטנציאל הסיכוני של ההפגנה ולהחליט אם להותיר את קיומה.
משטרת ישראל מודעת לנפיצות של שייך ג'ראח. "אין יום ללא חיכוכים, קטטות וידויי אבנים שמחייבים אותנו להיות שם", עידכן הממ"ז פרנקו את השופטים.
משטרת ישראל בדקה, שקלה והחליטה שלא לאשר את ההפגנה מטעם סיכון שלום הציבור, בא הבג"צ והפך את ההחלטה של הרשות המוסמכת על-פיה. הבג"צ שלח את השוטרים "למצוא פיתרון" וחזר להיכלות השיש. בדיוק כפי שנהג בסוגיית כביש 443 כשביטל את איסור התנועה של הפלשתינים, בניגוד לקביעת הרשות המקצועית והמוסמכת (צה"ל במקרה זה), ושלח את הקצינים "למצוא פיתרון". בדיוק כפי שנהג בנושא תווי גדר ההפרדה וכפי שקבע לגבי הפעלת בית סוהר פרטי על-ידי השב"ס ושלח את האסירים וסוהרים חזרה למתקנים הדחוסים והמתפוררים שלהם.
בג"צ אמור לקבוע אם החלטה שניתנה על-ידי הרשות, ניתנה בנוהל תקין ועל-פי סמכותה של הרשות ולא להתערב במוחלט (בהנחה שניתנה בתקינות ובסמכות).
"משטרת ישראל מבקשת להחזיר את מדינת ישראל לשנות ה-70 בכל הנוגע לזכות ההפגנה", נזפו השופטים במפקד המחוז. בעיני עצמם הם הצילו את מדינת ישראל מהיותה כסדום ועמורה והפכוה למקום היאה למשכנו של "האדם הנאור". (על כך לא קשה להתווכח).
במקרה הנדון, בג"צ העדיף ללא היסוס את העיקרון הטוטלי "הזכות להפגין" מול עיקרון ביטחון הציבור. כפי שהעדיף במרבית החלטותיו הקודמת בנושאי הביטחון את העקרונות הדמוהומניים על פני כל השאר. האמירה של בג"צ לרשויות המוסמכות חדה וברורה. אנחנו מבינים טוב מכם בתחום שעליו אתם מופקדים ונחליט על-פי סולם הערכים שקבענו.
הבעיה שיש באמירה כזאת, נטילת סמכות ללא נטילת אחריות. מי שיתמודד עם תוצאות ההחלטה אלו הרשויות המוסמכות והציבור. לא הבג"צ. מה שעומד מאחורי פסיקות בג"צ זו אידיאולוגיה של קבוצה קטנה שמזינה ומפרה את עצמה בתוך בועה. אידיאולוגיה שבלשון המעטה שנויה מאוד במחלוקת. אידיאולוגיה שאולי טובה בעיני עצמה אך תלושה מהמקום, הזמן והמצב. אידיאולוגיה שקובעת סדר עדיפות הזוי ומקבעת סדר יום מסוכן. אידיאולוגיה שהפכה לקיבעון.
הבג"צ מרחיב את הבקע הפעור שבינו ולבין מרבית הציבור. בקע ההופך לתהום בלתי-ניתנת לגישור.
