לפני 55 שנה בדיוק, כתב
דוד בן-גוריון נאום רענן, צעיר ומרגש, המדבר על משמעות הנגב, בו ציווה לנו את מורשתו. "...התרומה הגדולה ביותר שיש בכוח המדע לתרום לפתרון הבעיות האנושיות הגדולות הוא הפרחת השממה, ההולכת ונעשית לבעיה החיונית והגדולה ביותר של המין האנושי".
האם תושבי הנגב היום אופטימיים יותר? או שמא פסימיים במצח נחושה? כולנו יודעים בוודאות כי חזון בן-גוריון עוד רחוק מן המציאות. השאלה המעניינת אותנו, תושבי הנגב, תהיה: כשהנגב יהיה פורח, האם זה יכלול גם אותנו? האם גם ערי הפיתוח אופקים, נתיבות, שדרות, ירוחם, דימונה, ערד ומצפה רמון ייהנו מפירות הפריחה? כאן התשובה כבר מתחמקת ואינה ברורה.
הפסימיים יוציאו את מכתבי ההבטחות מן הארכיון, יזכירו את חוקי הנגב הרבים שחוקקו על-ידי שרים עמיתי נגב, בעלי חזון ואידיאולוגיה, ונגנזו כלעומת שבאו על-ידי נערי האוצר. הפסימיים יודעים להזכיר, ובצדק, את הצפיפות האיומה במרכז הארץ, את חוסר הצדק החלוקתי בין המרכז לפריפריה ואת הפערים המתרחבים לבלי שוב.
מן הצד השני יעמדו אנשי החלומות, המעטים שעודנ"ארו בנגב ויאחזו בהבטחות החדשות שנרקמות והולכות לתת דחיפה גדולה לחבל הארץ הנשכח. עיר הבה"דים תוקם בצומת הנגב? קהילת המודיעין תעבור לצומת שוקת?
רכבת ישראל תרשת את הפריפריה? אלו רק שלושה פרויקטים שכבר עברו את נערי האוצר והיתכנותם עדיין בסימן שאלה.