בין מסעדות הגורמה המומלצות והאהובות חביבה עלי, במיוחד, "מל ומישל" הצפון תל אביבית (בן יהודה 155), הראויה בעיניי, יותר מכל אחת אחרת, לשאת בתואר הכלתי-מוכתר של ספינת-דגל קולינרית. אז מי שעדיין סבור כי הדברים נכתבים רק לשם תפארת המליצה - מוזמן להתבדות בעצמו ולחוות במו-פיו בעובדות.
הפעם, שלא כהרגלנו, פקדנו את המסעדה הקטנטונת והקומפקטית לעת ערב, באווירה אינטימית ורומנטית של שולחן עטור מפה צחורה, עם פמוט זעיר ונר דולק, כשלצד התפריט מוגש גם פנס קטן, למי שמתקשה לקרוא אותו במחשכים.
היינו בשניים, במסעדה קטנה וגדושת סועדים. בשל האקוסטיקה המשובחת התאפשר לנו גם, טרם-סעודה, לנהל שיחה רגועה, ללא טרדת-יתר של מוזיקה מחרישת-אוזניים, כמקובל במסעדות רבות.
משהתעוררו, מהר מאוד, בלוטות התיאבון שלנו, חשה המלצרית התורנית אל שולחננו עם מגוון של הצעות, שחלקן לא נכללו בתפריט. ההיצע היה מפתה למדי: פסטות-מעשה-יד, בשרים ודגים ומה לא. דילמת הבחירה הייתה קשה מנשוא, ועד שהחלטנו, הועמסה על שולחננו סלסלה גדושת לחם-בית קלוי ובקבוק גדול של סודה.
כיד המלך
בסופו של דבר נפלה בחירתנו על שתי מנות בשריות מהממות: האחת של "עגל שיכור" - סקלופיני בתנור עם פנצטה, ברוטב יין-מרלו ולימון. המנה הייתה מעודנת מאוד והבשר רך כחמאה ונימוח בפה. המנה השנייה, של כבדים, ביין-מרסלה מתקתק, הייתה ממש תענוג שמימי: צלחת גדושה בכבדי-עוף ואסקלופ של כבד-עגל בבצל מקורמל ושזיפי גראפה. לשתי המנות הוגשה תוספת-בריאות של ירקות-שורש מאודים, עשויים בטוב-טעם, בידם האמונה של השף ניר וימן ושותפו יוגב ירוס.
על-אף בטן מלאה ושבעת-תענוגות, התקשינו לוותר על קינוח מפתה. בחרנו בפנקוטה אוורירית, טובלת כולה בליקר ודובדבני-אמרנו מתקתקים, שהשביחו מאוד את טעמה. אספרסו כפול, עם ביסקוויט קטן לצידו, היה האקורד האחרון של ארוחה כיד המלך. נהנינו בה מכל רגע ושילמנו עבורה 285 שקל, כולל תשר של 15 אחוז, לשירות יוצא מן הכלל.
