ועדת המעקב של שרי החוץ של הליגה הערבית שהתכנסה בקהיר קיבלה ב-3 במרס 2010 החלטה התומכת בפתיחת שיחות קרבה בין ישראל והפלשתינים. הכוונה למשא-ומתן שיתנהל במתכונת דומה לזו שבה התקיים המשא-ומתן בין ישראל לסוריה בתיווך טורקי, במהלך כהונת ממשלת אולמרט. דהיינו, משלחות המשא-ומתן שהו באותה עיר, והמתווך הטורקי נע ביניהן. במקרה הזה סביר כי המתווך האמריקני, הסנאטור לשעבר ג'ורג' מיטשל, ינוע בין ירושלים ורמאללה. בהחלטה נקצבה תקופה בת ארבעה חודשים לניהולו של המהלך הזה, וגם נקבע כי השיחות לא יהפכו לשיחות ישירות אלא אם ישראל תמלא את הדרישה להקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות. בעקבות החלטה זו, אישר הוועד הפועל של אש"ף ב-7 במרס את חידוש השיחות במתכונת המוצעת.
לאחר למעלה מ-15 שנים בהן התקיימו שיחות ישירות בין ישראל לבין הפלשתינים, מהווה המעבר לשיחות קרבה נסיגה ברורה והוא משקף את עומקו של חוסר האמון שבין הפלשתינים לממשלת ישראל הנוכחית. גם עמרו מוסא, מזכיר הליגה הערבית, התייחס לחוסר האמון בישראל כאשר אמר בדברי הפתיחה שלו לפני שמסר את החלטת שרי החוץ הערביים: "למרות חוסר האמון ברצינות הכוונות של הצד הישראלי, הוועדה החליטה לתת סיכוי לשיחות העקיפות כהזדמנות אחרונה וכדי לאפשר לארצות הברית לבצע את תפקידה".
ההחלטה האמריקנית ליזום שיחות קרבה הייתה פועל יוצא של הקושי הרב לחדש את המשא-ומתן בין שני הצדדים. קושי זה, כאמור, נבע במידה רבה מחוסר האמון הפלשתיני במנהיגות הישראלית, אך גם מהשגיאה שעשה הממשל האמריקני כאשר בחר בדרישה להקפאה מוחלטת של ההתנחלויות כדרך לחדש את המשא-ומתן בתנאי פתיחה שיהיו טובים יותר לדידם של אנשי הממשל. הייתה זו שגיאה משום שמחד-גיסא, זאת הייתה דרישה שראש הממשלה נתניהו לא יכול היה לקבלה, ומאידך-גיסא היא שמה את נשיא הרשות הפלשתינית,
מחמוד עבאס, על עץ גבוה שממנו הוא התקשה לרדת. אם הממשל האמריקני דורש את הקפאת ההתנחלויות, ודאי שעבאס לא יכול לחדש שיחות ישירות ללא הקפאה כזאת בלי שייפגע פגיעה פוליטית קשה. שיחות הקרבה הן סולם שמאפשר לרדת מהעץ הזה. זו דרך לקיים משא-ומתן מבלי שזה ייראה באמת כמשא-ומתן. החלטת שרי החוץ הערביים נועדה לחזק את הסולם הזה ולסייע לעבאס להתמודד עם הביקורת שתופנה נגדו על החלטתו. ביקורת זו כבר החלה, הן מכיוון החמאס והן על-ידי חוגים בתוך תנועתו שלו, הפתח.
