לבד מול הגרעין האירני

"צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים", אמרו חז"לנו. כנראה שאנחנו איננו צדיקים שכאלה, עובדה, ההיסטוריה העקובה מדם שלנו: פעמיים הוגלינו מארצנו, עברנו שואה איומה, ומהיום בו החלה שיבת ציון המודרנית ועד עצם היום הזה - אנחנו נלחמים על נפשנו. נפלה בידינו גם הזכות המפוקפקת להיות המדינה היחידה בעולם, ששליט של מדינה החברה באו"ם מאיים להשמידה. בכל ההיסטוריה רוויית הדמים שלנו, לא זכינו שצבא זר יילחם למעננו. לפיכך, אסור לנו לטמון את הראש בחול, ולקוות שחיילים או טייסים אמריקנים יילחמו חלילה למעננו. אנחנו יכולים לייחל להחרפת הסנקציות על אירן, למרות שבבוקר האתמול (10.3.10) נמסר בחדשות קול ישראל כי השגרירה שלנו באו"ם, גבריאלה שלו, אמרה בכינוס שגרירים כי קלושים הסיכויים שיוחרפו הסנקציות נגד אירן. מניסיוננו המר, הגנים הלאומיים שלנו משדרים, שהאינטרסים של המדינות שאנו מחזרים אחריהן, גוברים על רצונן להיאבק למעננו. אנחנו יכולים לזעוק בגרון ניחר ולנסות לשכנע שהגרעין האירני מאיים על שלום העולם, ועל משטרן של מדינות ערב המתונות - כאשר האמת היא שהאיום הממשי הוא על קיומנו אנו. בארה"ב חוששים שאם ניקלע למצב של חוסר ברירה ונידחף עם הגב אל הקיר, נפציץ את מתקני הגרעין המאיימים עלינו, ונסבך את מדינות המערב במלחמה פרטית משלנו, שתזיק לאינטרסים שלהם. בארה"ב מעדיפים שנבליג, שנפסיק לעשות גלים ושנסתגל למאזן אימה, דוגמת זה שהיה בינה לבין ברית המועצות הקומוניסטית. אבל איפה אנחנו, שבעה מיליון, המרוכזים בין חדרה לגדרה - לעומת מרחבי הענק של ארה"ב ורוסיה הסובייטית בעידן המלחמה הקרה.