לפני כשלושה שבועות התפרסם במגזין הודי מאמר מפרי עטו של הימה דשפנדה שכותרתו: "עַם ללא תליינים" ובו מסופר על שלוש מאות נידונים למוות בהודו המחכים לביצוע גזר דינם.
אחדים מהם שוהים בתא הנידונים למוות כמעט עשר שנים. בקשת החנינה שלהם נדחתה על-ידי הנשיא. ולא נראה סיכוי שגזר דינם יבוצע בעתיד. הסיבה: התברר שלא ניתן למצוא אף הודי שמוכן להתנדב להיות תליין.
התליינים האחרונים מתו או התפטרו, ולא נמצא ממלא-מקום. בין מיליארד מאתיים מיליון איש לא נמצא אף לא מתנדב אחד! ארץ ללא תליינים.
התגאיתי בליבי שישראל היא ארץ ללא גרדומים. ישראל נקטה מאז הקמתה ועד היום בעמדה מוסרית ברורה. זאת בשעה שבעולם מתנהל קרב איתנים, בין מדינות חוק ומדינות המתעלמות ממנו. בין דמוקרטיה לבין רודנות.
בעולם, הכוחנות מרימה ראש ומנסה לערער את הערכים המוסריים.
הקרב הזה מתנהל בגלוי בין עמים, ולפעמים בהיחבא בתוך העמים. שליטים עריצים מנסים להסתיר פניהם על-ידי קיום בחירות. הם סבורים שדמוקרטיה היא עניין של 12 השעות המוקצבות לבחירות. דמוקרטיה אינה רק בחירות. דמוקרטיה היא השקפת עולם ודרך חיים.
הצדק, החופש והשוויון, כולם ביחד, הם יסודותיה של מדינה דמוקרטית. בלעדיהם העריצות תרים ראש.
בשבילנו, כבני העם היהודי, ובשבילנו, כל אזרחי ישראל, זהו קרב מכריע. אין אלטרנטיבה למותר המוסרי.
לבה של הדמוקרטיה הוא משפט הוגן - כלפי האדם וכלפי הכלל.
המערכה על קיומו של משפט הוגן, בלתי תלוי, היא מערכה על נשמת האומה. ועל כן מעמד השבעת השופטים בישראל אינו דבר פורמלי גרידא. הוא הצהרה הנדרשת כדי להדגיש ולהזכיר את מרכז הכובד במדינתנו. המרכז המוסרי.
המדרש אומר: "הִזְהִיר הקדוש-ברוך-הוא את ישראל למַנות שופטים שדָּנִין דין-אמת לאמיתו, וְעוֹמְדִין בדרכי-ציבור, וְגוֹדְרִין להם את הַפְּרָצוֹת, וִיתַקְּנוּ את המקולקל, שֶׁכְּשֶׁדָּנִין דין-אמת לאמיתו מתקיים העולם ויהא שלום בעולם".
כן. אתם השופטים חייבים ב"דין-אמת לאמיתו" כדי ש"יתקיים העולם ויהא שלום בעולם". חובתו של העם כולו להתייצב לימין שופטיו.
מותר, כמובן, לבקר את המערכת המשפטית, בדרך של בני תרבות. שמעתי למשל ביקורת המתייחסת להתמשכות ההליכים המשפטיים. אני יודע שאורך הזמן הוא תוצאה של קוצר האמצעים. ואכן המדינה חייבת לתקצב את הדרוש כדי שניתן יהיה לנהל הליכים משפטיים כראוי, ולמנוע עינוי דין.
עם זאת, צריך להדגיש שהמערכת המשפטית בישראל מעוררת
כבוד בעולם וזוכה לאמון רב. עלינו לשמור עליה כעל בבת עינינו.
מכובדי השופטים הממוּנים,
אתם מקבלים היום את כתבי-המינוי בשעת מבחן לאי תלותה של המערכת המשפטית כמו לאכיפת החוק במדינת-ישראל.
אל תיפול רוחכם. אתם עומדים בכבוד ואני בטוח שתוסיפו לעמוד כך במערכה שאסור להפסידה.
לפני פחות משש שנים זועזעה הארץ מרצח השופט
עדי אזר ז"ל. שופט אמיץ ואדם חכם. את הרצח הזה הגדירה הנשיאה ביניש כ"טרור עברייני". והיא צדקה.
אם קיווינו שהרצח הנורא הזה יניע את אַמּוֹת-הסִּיפִּים וילַכֵּד את רשויות המדינה - את הממשלה, את הכנסת, את מערכת החינוך וגורמי החוק -הרי שלמרבה הצער טעינו.
עלינו לפעול בנחישות נגד זלזול במערכת המשפט.
נגדנ"אוּץ בכירי השופטים ונגד הניסיון לשחוק את האמון הציבורי כלפי המוסָדות השיפוטיים, ובראש וראשונה כלפי הערכאה השיפוטית העליונה, שכן אלו יוצרים כר דַשֶן לאלימות הפיזית והמילולית נגד השופטים.
אני מאמין בשופטי ישראל. ואני מאמין שהעם, רובו ככולו, מודע למקום המשפט הצודק בקורותינו ובעתידנו.
כשאנו עוסקים במשפט וחוק, חובתי להתייחס לזוועות שחווינו השבוע בו משפחת השכול גדלה באופן מחריד, בגלל תאונות הדרכים.
אני פונה לאוחזים בהגה, אני פונה לכל אחת ואחד מכם, אתם חייבים להקשיב לקול השבר המזעזע המושמע על-ידי אמהות ואבות שאיבדו את יקיריהם בגלל קלות דעת ושתיית אלכוהול.
אין לכם רשות לסכן את חיי ילדינו. אין מחילה אמיתית למי שנטל את חייהם, אפילו בלי כוונה מראש. גם העדר שליטה עצמית היא חטא.
תאונות הדרכים הפכו למכת מדינה. אני קורא לכם להביא בחשבון מכת מדינה זו בענישת עברייני תנועה.
מכובָּדַי השופטים, איחוּלַי לכם, כי תוסיפו לשמור על הרמה השיפוטית הישראלית הגבוהה, ואילו אנחנו, כלל אזרחי המדינה, נעניק לכם את האמון הדרוש כדי שישראל בצדק תִּיפָּדֶה.
הסופר הצרפתי ז'אן ז'ירודו כתב פעם: "החוק הוא בית-הספר העַז והטוב ביותר לפיתוח הדמיון. שום משורר לא פירש את הטבע טוב יותר מאשר שופט המפרש את האמת".
אני רוצה לאחל לכם ולבני המשפחה, שתראו ברכה בעמלכם ובעבודתכם ותוסיפו חוזק וצדק למדינה שלנו. היו בְּרוּכִים. עֲלוּ וְהַצְלִיחוּ.
