לפני ימים אחדים פרצו אלמונים לתחנת משטרה בצפון הארץ וגנבו ממנה אמצעי לחימה.
אסף חפץ, שכיהן בעבר כמפכ"ל המשטרה, הגדיר את האירוע כ"תקלה שאין כמותה". אחרים השתמשו בציניות בביטוי "מתחת לאף", שהיה גם שמו של סרט קולנוע, שנעשה בהשראת הפריצה לבניין המטה-הארצי ביפו דאז, בינואר 1976, במהלכה נגנבה כספת, שהכילה רכוש וכסף רב (בעיקר מוצגים משפטיים). הביטוי "מתחת לאף" בהקשר זה מבטא, במידה רבה, גם שמחה לאיד על המבוכה שהשתררה בקרב צמרת המשטרה, בעטיה של התקלה החמורה והכישלון התפקודי החריף, שנתגלו במקרה זה.
הפריצה וגניבת הנשק מהמשטרה אינה משמחת כלל וכלל את האזרח מן השורה. נהפוך הוא. היא מטרידה ומעוררת שאלות נוקבות. נכון, תקלות וליקויים לעולם יתגלו ויתרחשו, בוודאי בתוך ארגון גדול המונה כ-30,000 עובדים ורבבות מתנדבים, הפועל ללא הפסקה, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. אולם המקרה זה חושף שתי רעות ארגוניות, אשר ככל הנראה הינן מובנות בתרבותו הארגונית. האחת היא יתר הוצאת צווי איסור פרסום, והשנייה היא חוסר בביקורת פנימית אפקטיבית.
במקרה דנן, מיד בסמוך לגילוי הפריצה, מיהרה המשטרה, לבקש צו איסור פרסום גורף על כל הפרשה, ובכלל זה על עצם ביצוע הפריצה והגניבה. מה בדיוק ביקשה המשטרה להשיג בצו איסור פרסום גורף שכזה?! כלום לא ידעו החשודים שהם פרצו וגנבו נשק מתחנת משטרה?! שעות אחדות אחרי הוצאת הצו, וכתוצאה מהתעקשות של כתב
ידיעות אחרונות, הותר לפרסם את דבר הפריצה, אך על מרבית הפרטים האחרים נשאר הצו עומד בעינו. כך למשל נראה כי נאסר לדווח באיזו תחנה בוצעה הפריצה, אילו כלי נשק נגנבו, ופרטים נוספים, שעל פניהם ברור כי אינם יכולים לפגוע בחקירה. פרטים שזכותו של הציבור לדעת אותם, וחובה על המשטרה למסור אותם לציבור.
אם כך, נשאלת השאלה מה טעם מוצאת המשטרה בהוצאת צו גורף שכזה? אין מנוס אלא ממסקנה פשוטה. תקשורת בלתי נשלטת אינה רצויה לארגון. היא מציקה, היא מביכה, היא קוראת תיגר על בעלי תפקידים. לא זו אף זו, היא עלולה לגרום לתגובות שעלולות לפגוע באינטרסים של הארגון. הדרך היחידה, במקרים אלו, לשלוט בתקשורת, היא על-ידי הוצאת צו איסור פרסום גורף.
למען הסר ספק, יובהר כי פרסום פרטי חקירה מוכמנים ומהלכי חקירה סודיים, אכן פוגעים באינטרס הציבורי של תפיסת העבריינים והנשק. אולם, יש להבדיל בין פרסום פרטים העלולים לפגוע בחקירה, ובין פרסום פרטים על האירוע, הידועים במילא לגנבים, או שאינם יכולים לסייע להם.
העוקב אחר גודש הוצאת צווי איסור הפרסום בארץ ייווכח, על נקלה, כי "האצבע", בעניין זה, "קלה מדי על ההדק". דומה כי השתרשה נורמה, שמיד עם גילוי מעשה פשע חמור, שיש לציבור עניין בידיעת פרטיו; יחד עם יציאת החוקרים ואנשי המז"פ לזירת העבירה, נשלח חוקר לשופט תורן, ומבקש להוציא צו איסור פרסום גורף על האירוע. היקף הצו יבחן על-ידי המשטרה רק במועד מאוחר יותר. ויתורים מסוימים יעשו על-פי לחץ התקשורת. בהעדר לחץ תקשורתי, יוסר הצו בעיתוי הנוח והמתאים למשטרה - ולאו-דווקא בשל מגבלות החקירה. דוגמה שהגיעה לכלל אבסורד הוא צו איסור הפרסום הגורף, שהוצא עם גילוי הרצח ההמוני של משפחת אושרנקו בראשל"צ, באוקטובר 2009. מובן מאליו כי אירוע כל כך חמור וקיצוני הינו מעניינו של הציבור. ואכן, כלי התקשורות פרסמו מידע רב על האירוע והקורבנות, לא רק באופן שחרג מגבולות הצו, אלא במידה שרמסה וביזתה אותו.
כאמור, איננו יודעים פרטים רבים על אירוע גניבת הנשק, אולם מהדיווחים שהגיעו לציבור, מכלי התקשורת, ניתן להבין כי באתר ממנו נגנב הנשק, ובסידורי האבטחה שם, לא חל כל שינוי בתקופה האחרונה. הם התנהלו ברוטינה ההולמת כנראה את המאמר התלמודי: "לא עכברא גנב, חורא גנב" - ובלשון ימינו: "פרצה קוראת לגנב". אם כך נשאלת השאלה: איפה הביקורת הפנימית של המשטרה?
תרבות של אי דיווח ותחקיר אמיתיים
החוק מחייב כל גוף ציבורי לקיים ביקורת פנימית אפקטיבית. במשטרת-ישראל קיימת יחידת ביקורת פנימית ועיקרי פעילותה מתוארים פה ושם בפרסומים רשמיים של המשטרה, כמו דוחות שנתיים וכיוצא באלה. אך מה בעצם יודע הציבור לאשורו, על הביקורות שמבצעת יחידת הביקורת הפנימית של המשטרה ועל ממצאיה? דומה כי מאומה. השקיפות, במקרה דנן, אינה קיימת. יתרה מזאת, לא אחת נמתחה ביקורת על הביקורת הפנימית במשטרה. "ועדת אור", ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים, ציינה בהקשר דנן כי בהתנהלות ובתרבות הארגונית במשטרת-ישראל נמצאו: אי סדירות וליקויים בהטמעת נהלים, עמימות במתן הנחיות, תופעות שכיחות של אי קיום נהלים ופקודות, ותרבות של אי דיווח אמיתי ותחקיר אמיתי.
לא זו אף זו, "ועדת זיילר", ועדת הבדיקה לבחינת מערכת אכיפת החוק בפרשת
פריניאן והשוטר צחי בן-אור ז"ל, מצאה כי משטר של ביקורת ובקרה לא פעל ביחידות המשטרה שדובר בהן, וכי כאשר ביקשה הוועדה ללמוד כיצד פועלת בקרת המשטרה, היא לא קיבלה תמונה בהירה; ובכלל זה אם ואיך מתבטאת פעולתה של יחידת הביקורת הפנימית בביקורת במחוז.
השקיפות היא הערובה לקיום תקין של תהליכים המתנהלים על-ידי הרשויות, כפי שהיטיב לנסח שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, ברנדיס, בהקשר של תקינות שלטונית, כי: "אור השמש הינו המחטא היעיל ביותר".
גם בית המשפט העליון שלנו סבור כי אין תחליף לשקיפות כאמצעי להבטחת הסדירות - במובן הרחב של המושג. כך למשל באו הדברים לידי ביטוי בפרשה בו ביקשה חברת החדשות, לקבל לידיה דוח ביקורת פנימית של משרד התחבורה על התעופה האזרחית, וחקירות תאונות בתעופה האזרחית. בית המשפט המחוזי קבע כי על משרד התחבורה להמציא לחברת החדשות את הדוחות. המדינה, שבצרות דעת, ערערה לבית המשפט העליון על ההחלטה, לא רק שהפסידה בערעור, אלא אף חויבה בהוצאות משפט. בין היתר פסק בית המשפט העליון כי: גילוי דוחות ביקורת על גוף שלטוני מקיים את זכות הציבור לדעת, מממש את עיקרון שקיפות פעולתו של השלטון, מקדם את תרבות השלטון, משפר את אמון הציבור ברשויות הציבוריות, ועולה בקנה אחד עם העיקרון לפיו אין לה לרשות הציבורית משלה ולא כלום - כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן.
הנה נמתח קו ברור בין גניבת הנשק המבישה מתחנת המשטרה בצפון הארץ, ובין גודש צווי איסור הפרסום והעמימות, מבחינת הציבור, בה פועלת הביקורת הפנימית במשטרה. הקו המקשר הוא העדר השקיפות. חוסנו של הארגון לא יבוא מכיסוי עניינים שהציבור זכאי לדעת אותם, אלא מהשקיפות, שהיא אבן הראשה של חוזקו של הארגון.
