ההחלטה בעניין חלוקת האדמות במועצה האזורית תמר לדימונה ולערד עומדת כבר על הפרק יותר מחמש שנים. היא לא קודמה, וההסכם הקואליציוני בין ברק ונתניהו (ממרס 2009) היווה רק חותמת למה שהיה נקבר ממילא. חותמת לכך שהמערכת הפוליטית רוצה להשאיר את חלוקת האדמות בישראל כמו שהיא.
שליטת המגזר הכפרי במרחב הישראלי בולטת במיוחד במחוזות הצפון והדרום: במחוז הצפון המועצות האזוריות חולשות על כ-80% משטח המחוז. על שטח זה אוכלוסיה בת 170,000 נפש, שהיא כ-14% מאוכלוסיית המחוז, בת כמיליון ורבע תושבים. בדרום, המועצות האזוריות בנפת באר-שבע חולשות על שטח של 11,600,000 דונם, שהוא 86% משטח הנפה. במרחב זה אוכלוסיית המועצות האזוריות היא 40,000 נפש - 8% מתושבי המרחב, שהם יותר מחצי מיליון.
במדינת ישראל קיים, אם כן, יחס הפוך בין מספר התושבים ברשות מקומית, לבין שיעור השטחים בכלל ברשות. קיים פער עצום בין רשויות עירוניות לבין מועצות אזוריות, במקורות לגביית ארנונה ובהיקף השטחים הקיימים עבור ייעודי קרקע המשפיעים על מקור הכנסותיה של הרשות.
דוגמא בולטת לכך היא אזור תעשיית ההיי-טק של סטף ורטהיימר: הוא ממוקם בסמוך לבאר- שבע, אולם שייך מבחינת תחום השיפוט שלו למועצה המקומית עומר העשירה, הזוכה ליהנות ממסי הארנונה הגבוהים שאותו הוא משלם.
חוסר שוויון זה בהקצאת הקרקעות החריף כתוצאה מתנופת הפיתוח שהחלה בראשית שנות התשעים, בעקבות העלייה ההמונית שהגיעה ממדינות חבר העמים. במטרה לספק פתרונות דיור ותעסוקה להמוני העולים, אפשרה מועצת מקרקעי ישראל שינוי ייעוד קרקע חקלאית לצורכי פיתוח.
כתוצאה ממדיניות זו, מרבית אזורי התעשייה והמסחר שהוקמו החל מאמצע שנות התשעים, כגון געש, שפיים ומתחם בילו, נבנו על קרקע חקלאית בתחומי המועצות האזוריות. העולים, לעומת זאת, שוכנו בעיקר בתחומי הערים המספקות את עיקר כוח העבודה לאזורי התעשייה הללו, אך אינן זוכות לנתח מהמיסוי הנופל בחלקן.
מציאות זו מבטאת ביתר שאת את הקיטוב החברתי-כלכלי הקיים בין הרשויות העירוניות לכפריות במחוז הדרום. בקוטב אחד ניצבים ערי הפיתוח והישובים הבדואים, ובקוטב השני - המועצות האזוריות והישובים הקהילתיים. רוב הרשויות העירוניות בדרום הן במדרג חברתי-כלכלי נמוך ופעילותן הכלכלית מצומצמת. לגורמים אלה השלכה והשפעה ישירה על חוסנה התקציבי של הרשות המקומית, והם מגבירים את מידת התלות של רשויות אלה בשלטון המרכזי.
גופי תכנון, ועדות וחוקרים הגישו המלצות לפתרון שיחלק את המשאבים בישראל חלוקה צודקת בין אזרחיה. אך "ועדות גבולות" שהוקמה במשרד הפנים, שבמסגרתה נבחנו 31 מאבקים בין ערים ומועצות אזוריות, בוטלה, עם חתימת ההסכם הקואליציוני בין ברק ונתניהו ב-2009.
המקרה של דימונה - ערד - מועצה אזורית תמר:
לפני כשבע שנים עלו למצדה ראשי הערים ערד ודימונה, שביקשו להיאבק במועצה האזורית תמר. במאבק הם חברו "לברית של דפוקים". מספר התושבים בערים אלה עולה על 60,000, לעומת כ-1,300 תושבי תמר, אך הכנסותיהן השנתיות מארנונה - יחד! - שוות להכנסתה של המועצה האזורית תמר. בשטח השיפוט של תמר מלונות ומפעלי ענק, ועובדיהם באים בעיקר מדימונה וערד, שאינן נהנות מההכנסות שהם מניבים.
הוחלט לחלק מחדש את העוגה, אך ההחלטה לא יושמה בעיקרה. הוועדה של משרד הפנים אישרה חלוקה מחודשת של הכנסות מהמועצה האזורית תמר, אך מוטי בריל, ראש עיריית ערד דאז, התנגד לסכום הנמוך וסרב לחתום. הוועדה במשרד הפנים החליטה לאכוף חלוקה זו, אך שר הפנים אלי ישי אינו ממהר לאשר בחתימתו את קיום ההחלטה.
חלוקת ארנונה צודקת אינה נדבה, היא מגיעה בדין. האם לא הגיע הזמן לחדש את המאבק?
