"יש לך את כל מה שאתה צריך?", היא שאלה את החטוף שחזר לזרועותיה של חברתו, שהיא בעצם גיסתו. "אני לא יודע", הוא השיב. רגע אחד של כנות בתוך שלל של סטריאוטיפים עטופים במוזיקה דרמטית, רק רגע אחד של אמת, של חשיפה אמיתית, נטולת מלאכותיות, רוויית עומק.
הסדרה החדשה שעלתה ב"קשת" - מי לא מכיר - "חטופים", נוגעת בעצביה החשופים של חברה אחת, של קהילה קולקטיבית בלתי-אפשרית במדינה אחרת, של משפחה אחת שעדיין מחכה. לא, זה לא יהיה עוד טור על כאבה של משפחת שליט, על הדילמה שבהחזרתו הביתה, על הקונפליקט של מקבלי ההחלטות, של חברה ששביו של אדם אחד מהווה מיקרוקוסמוס לשסע רחב יותר. הטור הזה נכתב מתוך התיימרות להבין דבר או שניים בתקשורת, מתוך ניסיון לתת לאצבעות להביע את מה שכל כך קשה לומר במילים.
מאז מוצאי יום שבת האחרון נשאלתי, כמו כל אחד מאיתנו לבטח, מה דעתי על הסדרה החדשה. ברוב הפעמים נאלמתי דום, או לכל היותר הצלחתי לגמגם משפט ללא נושא ונשוא ברורים, ביטוי מובהק לבלבול ולמבוכה שחשתי ברגעים הראשונים, ולמען האמת גם באחרונים, של סדרת ההזיה המעוטרת.
אין ספק שבמונחים טלוויזיוניים "קשת" שיחקה אותה בענק. הטייקון התקשורתי לקח נושא כל-כך צורב, לא נוח ובעיקר מסקרן, והפך אותו לסושי. ולא סתם סושי, אלא אינסייד אאוט. כזה שכשאתה מזמין אותו מהמלצרית אתה מרגיש מהסלתה והשמנה של הסועדים במסעדה, אם לא של כל העיר שבה אתה נבלע. אבל אותו טייקון, בשררה אינסופית של כמיהה לכסף, לא חשב על כך שסושי שנשאר במקרר כבר לא טרי. הוא הוציא אותו לסועדים - וחייב אותם גם על אבטחה.
נושא החטופים במדינת ישראל הוא כואב מאין כמותו. הניסיון המר והווה המעומעם היו צריכים לעמוד לנגד עיניהם של ראשי "קשת" - ולא רדיפת הבצע. כמה תמים אני, אה? לא סתם אמרתי שאני רק מתיימר לחשוב שיש לי מושג כלשהו, הרי זה כנראה לא באמת נכון אם אני מרשה לעצמי לומר, שערכים צריכים להקדים את הפרסום, את ההצלחה. אז לא, אני לא תמים. להפך: האנשים הקרובים אליי יטענו שאני ליברלי מדי, שאני סבור שחופש הביטוי, מלמדיי עודם נוהגים לומר, הוא ערך עליון שרק פעמים נדירות צריך לסגת אל מול ערכים אחרים. אז כן, זו אחת הפעמים. המראות הקשים והמוזיקה המגוחכת המלווה אותם גרמו לי לצמרמורת. הפרומואים הבומבסטיים שהצליחו להפריע גם לנחת השטחית שאפיינה את צפייתי ב"אח הגדול" רק סימנה את העתיד לבוא. וכשהגיע הפרק הראשון, המציאות עלתה על כל דמיון.
המציאות באמת עולה על כל דמיון. כך לפחות מתברר לאחר הצפייה בפרק, שעשוי בצורה מוגזמת, סטריאוטיפית, המנצלת באופן ציני את הסקרנות הטבעית של הרגשתו העלומה של הצופה לגבי תחושותיו הקשות של החטוף, זה שחוזר הביתה וזה שנשאר במחשכים. נראה שהפרק הראשון הוא מעין קדימון, הרי מה זה חשוב שהם חזרו הביתה, חשוב לדעת מה עבר עליהם שם, לא? חשוב לדעת איך הם עונו, איך נשטפו בזרם של מים קרים, כמה מלקות הם קיבלו כדי לשחרר לאוויר פרטים שאינם מספרם האישי או שמם המלא. השור הזועם של הרייטינג לא מוותר, הוא יגיע אליך, יגרום למחשבותיך האמורפיות להתממש במציאות, לשטוף את עיניך - בדם ולא במים. ובכלל, המציצנות הטבעית של כולנו, אותה אחת שאפיינה את הרצון לראות את סער ואיילה בהפסקת החשמל הראויה לאזכור, היא זו שיצאה שוב ממעמקי היומיום והושיבה אותנו על הספה, כמהים לנסות ולקבל שבבי מידע על החטופים הדמיוניים, מידע שאולי יבהיר לנו מה קורה לו שם, במרתפי החמאס.
לא נכנס למלאכותיות, לקלישאות, למחזור המחשבה שמאפיינת את ה"יצירה" התסריטאית, שכן היא לא חשובה, לפחות לא לעובדה שגם אני ישבתי על הספה ההיא וצפיתי. אולי אפילו אני אפתח קבוצה בפייסבוק, זו ללא ספק כותרת הולמת. אבל מה שלא צפיתי הפעם, זה את העובדה שמבלי משים הפכתי גם אני לשבוי. שבוי בקונספציה של יוצרי התוכנית, ששבויים בקונספציה של סטריאוטיפ, ששבוי גם הוא בדמיון מנותק, שלא יצליח גם הוא להפוך למציאות, עד ליום שעודד בן-עמי יפסיק לספור.
נתראה בפרק הבא. ביום ה-1357.
