הדיון שהחל במרצ בעקבות דוח הוועדה לבדיקת כישלוננו בבחירות, בראשות פרופ' תמר הרמן, הוא הרציני ביותר שניהלנו בשנים האחרונות. צריך להודות: מזה שנים פועלים במרצ גורמים בעלי תפיסות אידיאולוגיות שונות, ובעלי ראייה שונה למקומה של מרצ במערכת הפוליטית.
בניגוד למה שנכתב בחלק מהעיתונים, הדו"ח המליץ למפלגה לשמור על המותג מרצ, ולהכיר בכך שהיא לא תהיה מפלגת שלטון, ולא מפלגה רבת מנדטים. בהתאם, על מרצ לחדד מסרים, ולהפסיק לנהוג כמפלגת סופרמרקט. הוועדה השתמשה במונח לא טוב - "מפלגת נישה" - אבל כוונתה המפורטת אינה עוסקת בנישה כלל. נהפוך הוא: הוועדה קבעה שעל מרצ להקיף את הנושאים המרכזיים הפוליטיים כולם, ואסור שתיהפך למפלגת נושא אחד.
בקרב חברי מרצ קיימות שלוש גישות: 1 - מרצ צריכה להיות מפלגה "גדולה", בכיוון שהציעו ג'ומס ואחרים, בניסיון הכושל ליצירת מותג חדש עם הגוף הפיקטיבי שנקרא "התנועה החדשה", ניסיון שאמור לטשטש את מהותה האידיאולוגית ולפנות לקהלים רחבים. 2 - מרצ צריכה להפוך למפלגה של נושא אחד - גישה מסביבתו של ח"כ
ניצן הורוביץ, בהקשר של יחסי דת ומדינה. 3 - מרצ צריכה להציג אלטרנטיבה אידיאולוגית כוללת לסדר הפוליטי בישראל, ולהשפיע - כמפלגה קטנה וחדת מסרים - על המערכת כולה.
בעיניי מסקנת הדו"ח היא המסקנה הנכונה: מרצ חייבת לחזור לתפקידה ההיסטורי כסמן אידיאולוגי, ולכוון את דרכה של החברה הישראלית. אין קשר ישיר בין מספר חברי הכנסת, לבין יכולת ההשפעה על החברה בישראל. יש יותר סיכוי לתפקידים ביצועיים - אך זה לא הדבר המרכזי שאמור לעניין מפלגה אידיאולוגית.
מרצ צריכה לשנות את תפיסות העולם של הציבור. כוחה - במסרים חדים. רצ, שמעולם לא הייתה מפלגה גדולה, שינתה את תפיסת זכויות האדם בישראל יותר מכל גורם פוליטי אחר, והייתה לה (יחד עם מפלגות קטנות אחרות) השפעה מכרעת על יצירת לגיטימציה ציבורית לניהול משא-ומתן עם נציגי העם הפלסטיני.
מרצ נכשלה משום שמזה שנים מנהיגיה בחנו מה דעתם של המצביעים, וקיבלו החלטות בהתאם. לכן, בבחירות האחרונות מרצ אימצה למעשה את הטענה שאין הבדל בינה לבין קדימה. כך, המצביעים העדיפו מפלגה עם סיכוי להיות מפלגת שלטון.
מהסקרים עולה שמצביעי מרצ הם "ימניים" יותר מהמפלגה. כל עוד מרצ הציגה עמדות שמאל אידיאולוגיות מובהקות - גם אנשים שחשבו ימינה ממנה הצביעו עבורה. הם חשבו שחשוב להעמיד את המראה המוסרית ולהציג את העמדות האידיאולוגיות. אבל כשאין הבדל בינה לבין קדימה - אין סיבה להעדיפה.
מרצ איבדה את דרכה. מרוב היצמדות לקונצנזוס, היא שכחה שהלגיטימיות שלה חסרת חשיבות אם אינה מנוצלת להעברת מסרים שישנו תפיסות ציבוריות. כך, במלחמת לבנון השנייה וב"
עופרת יצוקה", מרצ לא התייצבה נגד המלחמות, מחשש שתאבד את מקומה בקונצנזוס. בעיני, העובדה שגם היום 90% מהציבור הישראלי חושב ש"עופרת יצוקה" הייתה מלחמה צודקת - היא אחד הכישלונות הגדולים של מרצ, שמרוב חשש מיאנה להתייצב באופן ברור נגד המלחמה. מרצ פעלה בניגוד לתפקידה במערכת הפוליטית, וסירבה להיות הסמן המוסרי-אידיאולוגי שעליו ניתן לסמוך בעת משבר.
מרצ חייבת לחזור ולמלא את תפקידה ההיסטורי. מרצ צריכה להפסיק לדחות את בנייתה מחדש, בתירוצים של ניסיונות שווא לשיתופי פעולה עם גורמים פוליטיים פתטיים יותר או פחות. כאשר מרצ מציגה עצמה, כפי שעשתה בשנים האחרונות, כנצרכת לאחרים כדי למלא חלל - כך מתייחסים אליה. כאשר מרצ תשוב להאמין בעצמה, היא תוכל לסחוף אחריה את התומכים בדרכה.
מרצ צריכה ללכת לבחירות פנימיות, ולבחור מנהיגות שמאמינה בעצמה, במפלגה, בדרכה ובייעודה ההיסטורי. מרצ המניפה את נס האלטרנטיבה הפוליטית הכוללת, האידיאולוגית, שאינה מטשטשת את דרכה ואינה מתחנפת למרכז - היא מפלגה שישראל זקוקה לה יותר מתמיד.
