לצאת מגטו הקולקטיב הנשי (ב)

"באת אלי" - לאה גולדברג בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ, וגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי, בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים. וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף, וְרֵיחַ יַלְדוּת - רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף. אִם הָיוּ עִנּוּיִים - הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ, מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ, תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת לִכְרוֹע עַל חוֹף הַסְּלִיחָה. בקובץ שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין" (1940), כללה לאה גולדברג שני שירים תחת הכותרת "סליחות", שהראשון ביניהם הוא "באת אלי", אשר הולחן ומושמע לעתים תכופות בביצוע מצוין של הזמרת יהודית רביץ. בשיר זה נפרשת מערכת יחסים מייסרת ומענה בין הדוברת הנשית לאהוב ליבה. אף-על-פי-כן נוטה הקורא להבין את הכותרת "סליחות" כמוסבת אל הדוברת הנשית, כמי שאמורה לבקש סליחה מאהובה, המשמש נמען לדבריה. ייתכן שנטייה זו מושפעת ממסורת סוגת השיר "סליחה" בשירה הדתית שלנו, המייחסת לדובר, נושא התפילה, את בקשת הסליחה מהנמען לתפילתו - אלוהים. אלא שהכותרת "סליחות" - כך יתברר בהמשך - היא אירונית. מהמסופר על יחסיהם משתמע, שעקב יחסו ההפכפך והבוגדני של האהוב אליה, הפכה אהבתה אליו למסכת עינויים עבורה, ולכן עליו לבקש סליחה ממנה. למסקנה זו יגיע הקורא רק אחרי שישלים את קריאת הבית השלישי בשיר. קודם לכן, בקריאה לאורך השיר בית אחר בית, תתגבש אצלו, מקריאת שני הבתים הראשונים, ציפייה הפוכה, כי הדוברת היא שתצטרך לבקש סליחה מאהובה. שהרי בשני בתיו הראשונים של השיר היא מפרטת את תרומתו החשובה של האהוב לחייה: הוא פקח את עיניה והעניק לה "מבט" (תובנה חדשה על החיים), "חלון" (פתיחות אל העולם) ו"ראי" (הסתכלות אחרת על עצמה). פירוט תרומתו לשיפור הראייה שלה (במובן המטפורי, של התפתחות אינטלקטואלית) נמשל בשני הטורים האחרונים של הבית הראשון למקרה האוח: כדי לגלות את כושר הראייה המיוחד שלו, חייב האוח להתנסות בראייה לילית. באמצעות המשלתה לאוח רומזת הדוברת, שקודם לבואו של האהוב אליה היא דמתה לציפור לילה שטרם התנסתה בחוויה ליילית כזו. ורק אחרי שבחברתו מימשה לראשונה את נשיותה, נפקחו עיניה לראות באופן חד ושלם יותר את עצמה ואת הסובב אותה. הדברים החדשים שלמדה בעזרת האהוב מפורטים בבית השני של השיר. בסיטואציה חשופת הבשר, המתרחשת בין גבר ואשה בעת מעשה האהבה, מפיק הגוף עונג באמצעות כל תא שלו. אפילו תאי גוף "מתים", שאינם קשורים למערכת העצבים ואינם מעבירים תחושות, כגון: ריסים, ציפורניים ושערות, הופכים לפעילים בעת ההתעלסות ומעצימים את העונג המיני. מי שהתנסה בתרומתם זו לעונג המיני לא יוסיף לדבר עליהם בהכללה, כפי שנהג לעשות בעבר, כי כל ריס, כל ציפורן וכל שערה תורמים במהלך ההתעלסות עונג המובחן מתרומת היתר. והיא למדה לזהות את תרומתו של כל אחד מאלה באמצעות מתן שם פרטי לו. יתר על כן, כשם שהכירה בעת ההתעלסות עם האהוב את עושר העונג המיני אצלה, כך למדה לזהות את העונג המיני בגופו. כדי להגדיר את ריח מעשה האהבה, היא נעזרת בריח המוכר לה מילדות: גזע האורן מפריש נוזל דביק שריחו המתקתק דומה לריח הזרע הנפלט מגוף הגבר בשיא העונג. מסיפור המעשה בשני הבתים הראשונים משתמעת אסירות תודה על תרומתו, שסייעה לה לגלות חושים אשר היו רדומים אצלה קודם לכן. סדר התעוררות החושים הוא מדורג: תחילה חוש הראייה ("להראות בחושך"), אחר-כך חוש המישוש ("בבשר החשוף") ולבסוף חוש הריח ("ריח דבק ואורן"). משני הבתים הראשונים משתמע שקודם לבואו הייתה במצב בתולי-בוסרי - נשיותה הייתה במצב לטנטי וטרם מומשה. לפיכך, היא אסירת תודה לו על שאיפשר לה בבואו להגשים לראשונה את נשיותה. עד כה דיבר השיר בשבחו של האהוב וגם פירט את החוב הגדול שחבה לו הדוברת על שבזכותו גילתה את מיניותה ומימשה אותה. לפיכך, אין הקורא יכול להעלות על הדעת אלא פירוש אחד לכותרת "סליחות": שאם מי משניהם יצטרך לבקש סליחה מזולתו, תהיה היא שצריכה לעשות זאת. האם פירשנו נכון את הבתים שמתוכנם הגענו למסקנה זו? מתברר שיותר מדי נסחפנו אחרי ציור ההתעלסות ואחרי הודאתה של הדוברת שבזכותו הייתה לה זו חוויה חיובית, מחכימה ופוקחת עיניים. אילו קראנו בזהירות רבה יותר את צירופי המילים, היינו מבחינים שבשבחים המיוחסים לאהוב הוצפנה התרעומת שבליבה עליו. ראשית - הוא בא "לפקוח" ו"להראות", כך נאמר בבית הראשון של השיר, ולכן מצבם בעת ההתעלסות לא היה שוויוני. הוא היה גבר מנוסה, שבא לפקוח את עיניה ולהראות לה דברים שטרם התנסתה בהם, ולכן התייחס אליה כפי שמתייחס חונך לחניכה חסרת ניסיון בתחום המיני. אחרת, ניתן היה לצייר את היחסים ביניהם תוך שימוש של הדוברת בלשון עבר: באת אלי ו"פקחת" ו"הראית", במקום בשם הפעולה "לפקוח" ו"להראות". שנית - הוא בא אליה כמו "לילה", להראות לה "בחושך" את כל הדברים ולגלות לה את ניחוח "לילו" של הגוף. רמזים אלה מדגישים, שמראש הגביל הגבר את הקשר איתה לביאה חשאית הנעשית באפילה כדי להסתיר אותה מעיני אחרים. ושלישית - משתי האבחנות הקודמות משתמע, שרק בגופם התחברו זה לזו, כי מראש הגביל הגבר את נכונותו רק לכך. דבר זה מובלט בשורה השנייה של הבית הראשון (ו"גופך לי") ובפירוט העונג בבית השני ("לילו של הגוף").