מגעים קואליציוניים קדחתניים בבגדד

ג'ו ביידן, סגן נשיא ארה"ב, לא פחות, הגיע לארצנו הקטנטונת כדי לקדם את המו"מ בינינו ובין הפלשתינים, אחרי שזה נכנס לקיפאון עמוק עם בחירתה של ממשלת נתניהו. כל הזמן הזה חיכה אבו-מאזן רק לדבר אחד: שמישהו יתחייב בפניו, כי ההבנות שאליהן הגיע עם אהוד אולמרט (ואבו עלא - עם ציפי לבני) תהיינה נקודת המוצא של המו"מ עם נתניהו. אבו-מאזן לא התרשם מהכרזת נתניהו על קבלת הרעיון בדבר "שתי מדינות לשני עמים", שכן רעיון זה כבר אומץ על-ידי רבים בליכוד עוד לפני בחירת נתניהו לתקופת כהונה שנייה, ואין משלמים שוב עבור סחורה שנמצאת כבר ביד. אלא שאולמרט ולבני כבר אינם מנהלים את המדינה, והצעותיהם שלא הגיעו לידי הסכם חתום אינן מחייבות את ממשלת נתניהו. אלא שאבו-מאזן חש מרומה, כמי שלקחו ממנו משהו שכבר השיג. ככה זה במזרח התיכון, וזוהי תרבות המו"מ המוזרה שלו: אחרי שוויתרת על משהו, אינך יכול לחזור בך ממנו, גם אם הצד השני לא קיבל את הוויתור. גם אובמה וממשלו לא התייחסו לדברי אולמרט ולבני כמחייבים, והבהירו לאבו-מאזן שכל עוד אין הסכם מחייב - אין כלום, אך למרות זאת הוא סירב להיכנס למו"מ. גם דרישת נתניהו שהפלשתינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי מרתיעה את אבו-מאזן, כי הכרה כזו משמעותה שהוא מוותר על חלום שחרור פלשתין ועל זכות שיבת הפליטים. חוץ מזה, הכרה בזכות העם היהודי למדינה משלו מנוגדת לתפיסת האיסלאם, הרואה ביהודים קהילה שניתן לה לחיות בשלווה תחת כנפי האיסלאם, אך לא עם החי במסגרת מדינית עצמאית משלו, ועוד על אדמת פלשתין שהיא - על-פי גישת האיסלאם - ארץ קדושה למוסלמים ולא ליהודים. הכיצד אפוא יכול אבו-מאזן להכיר בישראל כמדינתו של העם היהודי? הפילוג בין עזה ורמאללה, שבעוד שלושה חודשים ימלאו לו שלוש שנים, גם הוא מעיק על אבו-מאזן, כי אין לו תשובה לשאלה הפשוטה - האם יוכל לכפות הסכם עם ישראל על עזה. גם לשאלה אחרת- האם הוא יכול להתחייב לכך שיהודה ושומרון, אם יועברו לשליטתו, לא יהפכו בעתיד למדינת חמאס כמו עזה - אין לו תשובה. אובמה הבחין בסבך בין ישראל והרשות הפלשתינית והחליט לטפל בו כמו שמטפלים בקשר הגורדי: להכות בו בחרב הכבדה ביותר שבידו, הלא הוא סגנו. הוא כמובן לא יעשה את מה שעשה בזמנו ג'ימי קרטר, כשהסתגר בקמפ-דויד עם בגין וסאדאת והביא אותם לחתימה על הסכמי קמפ-דיויד, כי מה שהיה נכון ב-1978 כנראה אינו כזה ב-2010. וכך, גם אם סגן הנשיא לקח על עצמו משימה נוספת בביקורו הנוכחי - להרגיע את ישראל בעניין אירן - הרי שאם ייכנס לעובי הקורה בסוגייה הישראלית פלשתינית, הוא עלול להביא את הצדדים לפתרון כפוי ושטחי, שאינו יורד לעומק הבעיות שבין ישראל ושכניה, ואשר תוצאותיו הקשות יתחוורו לאחר שיסתלקו ביידן, צוותו והמצלמות.

יום הבחירות הכלליות בעירק היה יום ראשון, 7 במרס, ועד כתיבת שורות אלה טרם פורסמו תוצאותיהן הרשמיות. עם זאת, המגמה המסתמנת היא, ששום כוח פוליטי לא זכה ברוב מושבי הפרלמנט, והדבר יחייב את הכוחות השונים להרכיב ממשלה קואליציונית. כדי לקבל לגיטימציה ציבורית רחבה וממשלה יציבה, השאיפה היא לשתף בקואליציה כמה שיותר מפלגות, אך שיתוף כזה בא על חשבון השאיפה להשאיר משרות ותפקידים בידי הקבוצות העיקריות המרכיבות את הממשלה. בעניין זה אין הבדל בין עירק ובין מדינות דמוקרטיות אחרות. השאלה היא מה תעשינה כל אותן קבוצות שתישארנה מחוץ למעגל הביצועי: האם תקבלנה את הדין ותשרתנה את העם ואת המדינה מספסלי האופוזיציה, או שתפנינה לפעילות בלתי-לגיטימית, דוגמת פיגועים וחבלות, כדי לערער את שלטון הקואליציה. התשובה לשאלה זו נעוצה בשאלה אחרת: עד כמה יצליחו הבחירות לטעת בציבור את ההכרה שהן אכן התנהלו באופן הגון ותקף. עוד לפני פרסום תוצאות הבחירות, כבר יש דיווחים רבים על זיופים, קניית קולות, איומים על בוחרים והצבעה קבוצתית, וכל אלה משמשים נשק בידי מתנגדיהן להכריז עליהן כבלתי-לגיטימיות. ערב הבחירות פורסם על-ידי קבוצה המתקראת "מדינת עירק האיסלאמית", שהיא כנראה הזרוע האזרחית של אלקאעדה, מסמך שבו מכריזה "המדינה" על עוצר כללי באזורים הסוניים ביום הבחירות, תוך הזהרת כל מי שיעז לצאת מהבית לקלפי. במסגרת שבה פורסם מסמך זה, אשר נועד לכאורה להרחיק מהפרלמנט את הסונים, מכונים האמריקנים "צלבנים", והשיעים - "אמגושים" ו"צפאווים" על שם השושלת ששלטה באירן במאות ה-16 עד ה-18 והפכה אותה לשיעית. "מדינת עירק האיסלאמית" רואה בפרלמנט הנבחר כפירה באיסלאם ואת המשתתפים בבחירות - עובדי עבודה זרה, שכן בהיותם רוב באוכלוסיה, גם הרוב בפרלמנט יורכב משיעים, ושלטון שיעים בסונים הוא הדבר האחרון ש"אלקאעדה" וההולכים בדרכה מוכנים לסבול. ואכן, קבוצה זו מימשה את איומיה, ובמהלך יום הבחירות ביצעה מספר פיגועים שגרמו ל-40 חללים וליותר מ-100 פצועים. אולם, על-רקע קציר הדמים שהיה בעירק בשנים האחרונות ובמערכות הבחירות הקודמות, היה זה יום בחירות עם הרבה פחות נפגעים מן הצפוי. כ-60 אחוז מבעלי זכות הבחירה הגיעו לקלפיות - למרות האזהרות והסכנות, ועשרות אלפי אנשי ביטחון בדקו גופנית את כל הבוחרים. סביר להניח שהקבוצה הרדיקלית הזו לא תניח את נשק הטרור ואף תגביר את פעולותיה בהמשך, אך העולם מאחל לעירק שתצליח להרכיב ממשלה על בסיס הסכמה לאומית רחבה, שתאפשר לממשלה הנבחרת להשליט חוק וסדר, לייצב את מעמדה הבין-ערבי והבינלאומי של עירק החדשה, ולהילחם בשחיתות ובמתנגדי השלטון מסוג אלקאעדה - תוך שמירה על זכויות אדם, זכויות נשים ומיעוטים, חירויות פוליטיות, וחופש העיתונות, הביטוי והבעת הדעה. המשימה אינה קלה כלל, וארה"ב ממתינה בקוצר רוח לראות האם הניסוי לייבא דמוקרטיה לארץ הנהריים צלח, שכן הצלחה - גם אם יחסית - תאפשר לאובמה להוציא מעירק את צבאו ולפנותו לטפל בבעיה גדולה לא פחות - אפגניסטן. וגם את אירן לא שכחנו.

וכך, במהלך שבע השנים האחרונות פעלו בעירק כוחות רבים ומנוגדים, שמנעו כמעט לחלוטין את הקמתה של מסגרת שלטונית אשר תאפשר למדינה לתפקד באורח לגיטימי ומוסכם. כוחות פנימיים אלה הסתייעו בכוחות חיצוניים, וההתנגשות בין האינטרסים המנוגדים הטביעה את המדינה במרחץ דמים: שבטים ניצלו את היעדר השלטון כדי לסגור חשבון של נקמת דם עם שבטים אחרים; קבוצות עדתיות הוציאו מהבקבוק את השנאות והקנאות שליוו את האיסלאם משחר ההיסטוריה שלו, ובראשם המתח בין הסונים והשיעים שעדיין נאבקים ביניהם על הח'ליפות של אמצע המאה השביעית; עדות דתיות - נוצריות ויזידית - המשיכו במאבקם בן למעלה מאלף שנים על הישרדותן בסביבה איסלאמית עוינת הרואה בהן כופרות בעיקר; ג'יהאדיסטים בעלי אג'נדה אנטי-אמריקנית זרעו מוות בארץ הנהריים, רק כדי לחבל במאמציה של ארה"ב להשכין שלום בין הניצים בעירק ולהתייצב בפני העולם כמביאת תרבות המערב אל העולם האיסלאמי; וגם סתם פורעי חוק מכל העולם האיסלאמי הגיעו לעירק - כדי לשדוד, לרצוח ולאנוס. אבל ללא ספק, המחלוקת השיעית-סונית הייתה המקור העיקרי לפיגועים. הרוב הדמוגרפי השיעי מחייב, על-פי כל היגיון אזרחי, לתת בידי השיעים את עיקר המשקל הפוליטי, שאם לא כן תשוב המדינה לימי הדיקטטורה של המיעוט הסוני, והשיעים, לאחר שחרורם מעול המיעוט הסוני, לא יסכימו להידחק שוב לשוליים הפוליטיים. בנוסף לכך, השיעים באירן רואים בהפלת שלטונו של סדאם את ההזדמנות ההיסטורית, שלה חיכו 1350 שנה, לסילוק השלטון הסוני ולהחזרת ההגמוניה לשיעה, גם במחיר של השלטת טרור ומוות ברחובותיהן של ערי עירק. הם שהקימו את המיליציה "ג'יש אלמהדי" ("צבא המשיח") בפיקודו של מוקתדא צדר, ידידו משכבר הימים של חסן נסראללה, הצדיק מלבנון. לאלה יש להוסיף את המעורבות הסורית בהברחת ג'יהאדיסטים, נשק, תחמושת וכסף לתוך עירק, כדי למנוע התבססות של שלטון לגיטימי בה, העלול לעורר את אזרחי סוריה לדרוש זכויות אדם, חירויות פוליטיות, חופש התארגנות, חירות דיבור והבעת דעה, מיסוּד הדרכים לחילופי השלטון ועוד דרישות שהשלטון הסורי דוחק אל מתחת השטיח כדי לשרוד בשלטון. ואם לא די בכל אלה, קבוצות סוניות רדיקליות המתקראות בשם הכולל "אלקאעדה" (אשר זכור לשמצה מנהיגן אבו מוצעב אלזרקאוי), שמו להן למטרה להעביר לעולם האמת כמה שיותר שיעים, רק משום שהם נתפסים בעיניהן ככופרים באיסלאם. ומכיוון שהמאבק הסוני-שיעי הוא בעל אופי דתי, אללה מצטרף כשחקן חיזוק לכל אחד מהצדדים, והפתרון לו נראה בלתי-אפשרי. לא פחות משבע שנים עברו עד שהאמריקנים מצאו את המרשם שאולי יאפשר לעירקים לרקוח את המרקחת שכולם יסכימו לאכול ממנה. נראה כי גם אורכה של שפיכות הדמים עייפה את הצדדים והביאה אותם להכרה שאין להם ברירה אלא לשתף פעולה אלה עם אלה, וכולם עם הקהילה הבינלאומית, שהרי אם לא ילמדו לחיות זה לצד זה הם ייאלצו להיקבר זה לצד זה.

השיטה הבדוקה ליצירת משטר לגיטימי בעירק היא ארגון בחירות הגונות תוך שיתוף מירב הכוחות הפועלים בחברה, כך שיתאפשר לכמה שיותר מהם לתפקד בתוך המערכת ולא נגדה. ואכן, חוק הבחירות שהתקבל בפרלמנט בתחילת השנה הוא מסגרת האמורה לאפשר למרבית העירקים לבטא את עצמם פוליטית, אם רק ירצו בכך. לא פחות מחמש שנים של דיונים ומו"מ נדרשו לפרלמנט כדי להגיע לחוק בחירות מאוזן ומייצג, אשר אלה הם עקרונותיו:

• הבחירות לפרלמנט של המדינה תהיינה יחסיות ואזוריות, דוגמת הבחירות בבריטניה. כך יינתן לכוחות המקומיים - שבטים, עדות, דתות ויחידות אתניות - להגיע לידי ביטוי שלטוני. הן גם יהיו ישירות ואישיות, כך שהנציגים אשר יקבלו את מספר הקולות הכשרים הגדול ביותר יהיו נציגי האזור בבית הנבחרים, ולקבוצות השבטיות יתאפשר לבחור בנציגי השבטים לפרלמנט.

• לגולים העירקים החיים בחו"ל תינתן זכות הצבעה, כאילו הם חיים באזור הבחירה שלהם. שהרי אם תפנה המדינה עורף למי שברחו ממנה לפני 2003 - בשל הדיכוי מצד משטר סדאם, ואחרי 2003 - בשל המצב הביטחוני הרעוע, עלולים מי מהם לנסות, באמצעות טרור מיובא מבחוץ, למנוע מן השלטון שייבחר לתפקד, והדבר ינציח את האלימות ואת הפיגועים.

• מי שהיו חלק משלטון הבעת' לא יוכלו להתמודד על תפקידים.

• גופים בינלאומיים יפקחו על התנהלות הבחירות ויאשרו את הגינותן ואת תקפותן, וכך יחושו כל בני עירק, שבטיה, עדותיה ועמיה, שהפרלמנט והמוסדות הביצועיים הנבחרים, ובראשם הממשלה, הם אכן המוסדות המייצגים באמת את העם על חלקיו השונים.

• הפרלמנט ימנה 325 מושבים. 310 חברי פרלמנט ייבחרו ב-18 אזורי בחירה, כשלכל אזור מוקצה מספר מושבים על-פי מספר אוכלוסיו, ו-15 מושבים ישוריינו לנציגי מגזרים: נציג הדת היזידית, נציג הדת הצבאאית, נציג הדת השבכית, חמישה נציגים לנוצרים, ושבעה נציגים אשר יוקצו על-פי עודפי הקולות של הרשימות.

• רשאים לבחור בני 18 ומעלה, ולהיבחר - בני 30 ומעלה, בוגרי בית ספר יסודי לפחות, ללא עבר פלילי שיש עמו קלון או רכוש שמקורו אינו ברור. לא יוכלו להיבחר מי שהם בעלי תפקידים בכוחות הביטחון.

• כל רשימת מועמדים תכלול נשים בשיעור של שליש לפחות, כך שבסופו של תהליך הבחירה לפחות רבע מחברי הפרלמנט יהיו נשים.