בשנת 2020, שלוש שנים לאחר ההחלטה על הרפורמה, מספר דקות אי-האספקה ברשת היה 142 דקות, עלייה של 44% לעומת 2017. הדבר משקף את המשך מגמת ההרעה מאז 2013 לפחות, ובניגוד לתחזיות במסגרת הרפורמה בדבר ירידה בה החל ב-2020. מספר דקות אי-האספקה בשנת 2021 עמד על 136, עלייה של 37.5% לעומת 2017. המסקנה: על-אף הגדלת ההשקעות ברשת, לא חל שיפור באמינות האספקה. בשנים 2024-2022 תחרוג מצבת העובדים הארעיים של החברה מאבני הדרך שנקבעו ברפורמה ותהיה גבוהה ב-547, 458 ו-82 עובדים בהתאמה לעומת היעדים שנקבעו ברפורמה. עלות העסקתם נאמדת ב-271.7 מיליון שקל. תוספת זו מצמצמת את התועלות שהיו אמורות להתקבל מצמצום מצבת כוח האדם של החברה והיא לא תעמוד ביעדי ההתייעלות של כוח האדם, קובע אנגלמן.

פחות עובדים, אבל עלויות השכר גדלות

משקל הוצאות השכר של חברת החשמל מתוך הוצאותיה בשנת 2021 (4.85 מיליארד שקל) היה זהה למשקלן מסך ההוצאות בשנת 2016 (ערב הרפורמה). על-אף מבצעי פרישת עובדים בשנים 2019-2015, לא ירדו עלויות השכר בשנים 2020-2014. פרישת העובדים במסגרת הרפורמה אומנם צמצמה את עלויות השכר המוחלטות של החברה, אולם הפתרון הוא לטווח הקצר בלבד, שכן בטווח הארוך עלויות השכר בחברה ממשיכות לעלות בשל הסכמי השכר בה. כמחצית מעובדי חברת החשמל מקבלים שכר גבוה (מעל 30,000 שקל בחודש) או מוגדרים כ"בעלי תפקידים" (41% בעלי שכר גבוה ו-9% בעלי תפקידים) לעומת 23% מעובדי מקורות, 18% מעובדי התעשיה האוירית ו-11% מעובדי רכבת ישראל, שהם בעלי שכר גבוה או בעלי תפקידים. חברת החשמל טרם חתמה על הסכם שכר שיסדיר את שינוי מבנה השכר, עליו אמורה הייתה לחתום עד דצמבר 2019. חברת החשמל גם לא השלימה אימוץ מודלים עדכניים לתמרוץ עובדים (שכר עידוד), על-אף שהעובדים הנותרים קיבלו תמורה משמעותית של 3.4 מיליארד שקל בגין יישום רפורמה. צעדי התייעלות שנקטה החברה, ובהם צמצום מצבת כוח האדם, מכירת תחנות כוח וצמצום החוב הפיננסי ועלויותיו, לא הביאו לשיפור של ממש ביעילותה של החברה. עלויות התפעול של חברת החשמל נותרו גבוהות: 4 מיליארד שקל בשנת 2021. העלויות ליחידת תפוקה במקטעי הייצור והחלוקה עלו בשנים 2021-2018 (ב-10.4% במקטע הייצור וב-3.3% במקטע החלוקה). על-פי תחזיות החברה, גם בשנים הקרובות לא צפוי שיפור ניכר ברווחיותה.