המטיחים ראשם בקיר "שתי המדינות"

יש! תפילתי ש"עג'מי" לא יזכה באוסקר נענתה. בתחילה, התייחסתי לסרט בחשדנות בלבד, שהרי בהגדרה - סרט אינו יכול להגיע לשטיח האדום אלא אם כן הוא פרו-פלשתיני ורצוי - גם אנטי-ציוני. את הכישלון איחלתי לו כשהבמאי, סכנדר קובטי, ירק לתוך הבאר שממנה שתה: "אינני מייצג את ישראל, היא אינה מייצגת אותי". זו האמת הפנימית שלו. וגם נציגו בכנסת, אחמד טיבי, התבטא: "כמי שבא ממשפחה שגלתה מיפו ב-48' אני מרגיש אמפתיה, סולידאריות והבנה מלאה לרגשות הזעם והתסכול שלו". הדברים לא נעמו ל"שמאל הציוני". לא לכך ציפה מהערבים "הישראלים", "הערבים שלנו" - למרות שזה שנים "ערביי 48'" מגדירים את עצמם כ"פלשתינים" ומניפים ברחובותינו את דגלי אש"ף. פרשת "עג'מי" מוכיחה שוב שה"אימא של כל ההזיות" היא הנחת-היסוד שעליה בנויה כל תעשיית השלום האדירה - הנוסחה "48' תמורת 67'", כלומר: אתם תוותרו לנו על 48' ואנחנו ניתן לכם את 67'.

לא ייתכן שהשמאל אינו מבחין בעובדות המוצקות האלה, השומטות את השטחים מתחת לסיסמה "שטחים תמורת שלום". לכן, כאשר אוזלים לו הנימוקים, הוא קורא מתוך ייאוש "אבל איך נחיה ללא פתרון? הלנצח תאכל חרב?". מומחים והוגים כאהוד יערי וגיא בכור, שחשו כי אין די בזעקות של ייאוש, מציעים עכשיו לציבור שלהם "פתרונות", וגם הם פרי של ייאוש. האחד מציע "לאלץ" את הפלשתינים להסכים למדינה "זמנית", חינם וללא תנאים, והשני דוחק להסתלק חד-צדדית מנקודות הגבול ובכך לשאוב פנימה את הירדנים, כדי שהם ייקחו מאיתנו את הארץ. ההצעות הן אבסורדיות מכדי שתהיינה ראויות לדיון והצד השווה בין כולן - שאופציה יהודית, רצון להחזיק את המולדת היהודית למען היהודים, אינה קיימת. להפך: לכל הפתרונות ההזויים רק מטרה אחת - להוציא את א"י מידיה של ישראל. על כן, כל הניסיונות לשכנע את "מחנה השלום" באמצעות עובדות מוצקות או בדברי שכנוע הגיוניים הם לשווא: עם דחף יצרי או המיית בטן אין תועלת ואין טעם להתווכח. הם ימשיכו להם שם בעג'מי וברמאללה, עם קובטי וטיבי ומחמוד עבאס, להטיח את ראשיהם בקיר "שתי המדינות" - מדינת 48' שלנו ומדינת 67' שלהם, "שתחיינה בשלום זו ליד זו" כחזון התעתועים של ג'ורג' דבליו - ואנחנו נחזיק בשיניים בארץ התנ"ך, בידענו שרק מתוכה ניתן להבטיח את יפו וגם את שכנתה תל אביב - פיסית ורוחנית.

השתלחותו של קובטי נפלה ביחד עם חידוש השיחות עם רמאללה שהיעד המוסכם שלהן הוא "שתי מדינות", ולכן לא נותר לדון בהן אלא היכן יעבור הגבול, וזה אכן מה שהערבים דורשים. יוצא, שקו ההתייחסות - עם סטיות לכאן ולכאן - יהיה הקו הירוק. לתוך המצר הזה הצליח נתניהו לתמרן את עצמו, ומתוכו יכולים לחלץ אותנו רק קובטי, טיבי ושלטונות רמאללה, שהתנגדותם לקיומה של מדינת ישראל, הפרי שצמח על העץ של 48', עתידה לטרפד גם את "התהליך" החדש. מפני שעל הערבים - כל הערבים - לא מקובל שב-67' "כבשנו" וב-'48, במלחמת "השחרור" - "שחררנו". לא נראית להם העסקה 'קחו לכם את שכם ורמאללה ותשאירו לנו את יפו וחיפה'. הם שומעים וצוחקים: מה? כל האדמות הפוריות יהיו ליהודים ולנו ישאירו את הסלעים הקירחים? היהודים, שהמציאו את הבדיחה על הרבי והעז, יוציאו את העז של 67' וישאירו אותנו בלי חלבה ושמנה של פלשתין ועם מיליוני הפליטים, צאצאיהם ומחותניהם, שחלום השיבה ייגזל מהם? שני מספרים חרוטים על ליבו של כל פלשתיני: החלטת האו"ם 194, המבטיחה את שובם של הפליטים אל תוך הקו הירוק, והחלטה 181 המבטיחה שיפו, עכו, נצרת, רמלה, לוד, אשדוד, אשקלון, קריית גת, באר שבע וכל מה שסביבן - יהיו במדינה הפלשתינית. עסקת "48' תמורת 67'" הייתה מוחקת את המספרים האלה, ולכן השמאל עושה את המו"מ רק עם עצמו. את יאסר ערפאת תפסה אוסלו ברגע של חולשה, אחרי מלחמת המפרץ הראשונה בה התחבר אש"ף לסדאם חוסיין להרוס את כוויית, שגיאה שגרמה לגירוש מאות אלפי פלשתינים ולייבוש קופת אש"ף, עד שלא יכלו לשלם עוד את חשבונות החשמל בתוניס. בצר לו, חתם ערפאת על השקר המוסכם של אוסלו, אבל על דעתו לא עלה להחליף אי-פעם את 48' ב-67'. הוא ברח מזה בשנת 2000 ופתח במלחמת טרור וגם יורשו ברח, כאשר אהוד אולמרט הגיש לו את 67' על טס של כסף, אך תבע את 48'.