בדו שיח דמיוני מהמאה ה-12 בין רבי יהודה הלוי למלך כוזר, תוקף ריה"ל בחריפות את היהודים על ריבוי תפילותיהם מלאות הערגה לירושלים ולציון, שאינן מגובות במעשה ממשי של שיבה לארץ הקודש. ריה"ל, מגדולי הפילוסופים והמשוררים היהודים, היטיב לשלוט בעטו, ותפילות היהודים לציון מכונות בפיו "צפצוף הזרזיר" - מילים בעלמא ללא כוונת הלב.
כמעט 900 שנה עברו, אך קול הצפצופים לא נדם. אין כמעט פוליטיקאי ישראלי, מהאיחוד הלאומי ועד מפלגת העבודה, שלא מילא את פיו שירה לאחדות ירושלים. בעיניים מורמות ובשפה צחה הם נואמים על "העיר שחוברה לה יחדיו", "ירושלים המאוחדת", "בירת העם היהודי לדורותיו", וכמובן מתבלים ב"לנצח נצח נצח נצחים".
כל זה נכון עד שמגיעים לשלב המעשה, אז מתברר, כי כמו בדיאטה, כל זמן הוא נכון לבניית ירושלים, למעט כמובן הזמן הנוכחי. הרי בדיוק אנחנו לפני ביקור אמריקני/צרפתי/יפני/ניגרי, או אחריו, בזמן שיחות שלום עם הערבים, או חלילה בעת עימות, כשאירן בדרך להיות גרעינית, ובוודאי כשהיא כבר כזו. כי ירושלים, כמו השפן המפורסם בבדיחה, תחטוף מהמצפצפים את הסטירה עם או בלי הכובע.
בטוחני שאותם מנהיגים ופרשנים נכבדים יצפצפו לנו גם דברי חוכמה מרובים על "הקושי בעיתוי", "ידידתנו הגדולה", "הסכנות האסטרטגיות", ושאר דברי חוכמה וטעם. כי אכן חכמים הם המצפצפים, חכמים מאוד אפילו, במיוחד הם חכמים למצוא כל תירוץ וסיבה לאי עשייה. חכמים הם כל-כך, שאין לנו אלא להיזכר בדברי אבא קובנר:
"את ההיסטוריה לא עושים חכמים ואת ישראל לא בנתה כת של חכמים, אלא של מאמינים. חכמים בימינו מציגים אלטרנטיבות, מאמינים בונים דרך ועוצמים איכשהו את העיניים לשאלות המציקות מהצדדים. זה סוג מסוים של עיוורון ההולך אל האור וכפסע בין זו לקנאות, ההולכת בחושך. כפסע, אבל על הפסע הזה בונים את הטוב. כך בנינו את חיינו. עכשיו אנחנו חכמים מכדי להיות מאמינים".