שלושה אוטובוסים נרגמו באבנים ביפו, ובקבוק תבערה הושלך במי עמי, לאחר קריאת התנועה האיסלאמית, החמאס והפתח לפתוח במהומות. התנועה האיסלאמית היא הקטר המוביל את רכבת ההסתה נגד מדינת ישראל. היא הגוף המסית את הסכסוך הישראלי-ערבי מפסים של מאבק לאומי לפסים של מלחמת דת. היום נדרשים הערבים אזרחי ישראל לקבל החלטה אסטרטגית - האם הם פורעים כפלשתינים או שמא מוחים בצורה לגיטימית כערביי ישראל.
מהומות אוקטובר 2000 היוו צומת מרכזי במערכת היחסים המורכבת שבין המדינה לאזרחיה הערבים, ובין החברה היהודית לערבית. עד לפרוץ המאורעות, היישובים הערבים היוו מקום אטרקטיבי לביקורים מצד האוכלוסיה היהודית שמצאה בהם ערבי אחר, מכניס אורחים, שפוי, המעוניין להתפרנס. היהודי הפריד בין הפלשתיני שרוצה מדינה ונלחם כדי להשיגה, לבין הערבי הישראלי שיכול להזדהות עם אחיו בשטחים, אך מרגיש חלק מן המדינה, ורוצה כעמיתו היהודי ליהנות מן הרווחה הכלכלית.
אם עד הפרעות הציבור היהודי נחלק למחנה שהאמין בשטחים תמורת שלום ולמחנה שדגל בשלום תמורת שלום הרי שלאחריהן האמון ברצונם של ערביי ישראל לחיות בשלווה לצד הציבור היהודי בישראל נפגע אנושות.
דומה כי אין מדובר עוד במסירת שטח אלא במהות. מדובר באתם או אנחנו. הפיגועים הקשים בתקופת ממשלת שרון, מבצע חומת מגן ומדיניות הסיכולים הממוקדים חידדו מגמות אלו. החוסן שהפגין העורף הישראלי במהלך מלחמת לבנון השנייה ובמהלך מבצע
עופרת יצוקה הוא אחד המאפיינים לשינוי בהלך הרוח של הציבור היהודי בישראל. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", ולכן אין זה משנה מה רוצה הנשיא
ברק אובמה, ומה יוחלט באו"ם, אין לנו על מי להישען, ולכן עלינו לשמור על עצמנו.
במצב שכזה, להקצנה הלאומית של חלקים נכבדים מקרב הציבור הערבי יש תג מחיר גבוה יותר. מתברר כי קשה מאוד לשקם אמון. מסקר שפורסם לאחרונה עולה שאחוז גבוה בקרב בני הנוער היהודיים חשים חוסר אמון כלפי ערביי ישראל. מאידך-גיסא, אחוז גבוה של בני הנוער הערבים מקבלים את זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית.
הגורמים הקיצוניים והלאומניים מכתימים במעשיהם את התפישה כלפי כלל הציבור הערבי בישראל. השתתפות אלימה של ערביי ישראל באירועי מחאה וזעם אינה לגיטימית. עם זאת, התייצבות לצד הדרישות הפלשתיניות להגדרה עצמית היא עניין מקובל ומובן. איש אינו יכול לדרוש מן האזרח הערבי להרגיש את נפשו הומייה בעת נגינת ההמנון, אך איש גם לא יכול להסכין עם זכותו לרגום, להסית ולשטום.
דומה כי חברי הכנסת הערבים והתנועה האיסלאמית הצפונית, איבדו את הצפון.
בפעולתם הם מערערים את האמון שחוזר ומשתקם בין שתי האוכלוסיות. האסקלציה אליה הם מובילים במודע אינה חד-כיוונית, ודי לה לאותה אוכלוסיה שתהיה מודעת לעובדה שגם עליה תעבור כוס התרעלה. הובלת המהומות בירושלים על-ידי התנועה האיסלאמית והבערת המדינה כולה, תעמיק את השסע. לאף אחד מן הצדדים אין את הפריבילגיה לסדוק את האמון ששב ונבנה לאטו, כי התוצאה של פעולות אלו תהיה חוסר אמון מוחלט. ולא לעת הזו פיללנו לאחר 62 שנה.
האזרחים הערבים של מדינת ישראל צריכים לבחור להיות חלק מן הציבור הישראלי. חלק דעתני, חלק מבקר, חלק מוחה - אך חלק!
