יבוא הוא עסק בדיוק כמו יצוא - אין רעים ואין טובים. אפשר ללמד מהנדס מחשבים לתפור חולצות לעצמו, אך אז יהיה לו פחות זמן לפתח תוכנות מחשב. יהיו לו יותר חולצות שתפר בעצמו, אך הוא יהיה עני יותר. ממסד שמגן על תעשיה מקומית כושלת מפני יבוא הופך אותנו לעניים יותר. אם מפעל סיני יכול לספק לנו חולצות זולות מאשר מתפרה בירוחם - עלינו לקנות מהם את החולצות, בדיוק מאותה סיבה שמהנדס המחשבים אינו תופר לעצמו חולצה ותושבי חיפה ונתניה לא מגדלים חיטה בעצמם, לא טוחנים קמח ולא אופים בעצמם לחם. אין הבדל בין מסחר בתוך גבולות ישראל לבין מסחר עם חו"ל.
איננו יכולים להשתמש בכל המוצרים שאנו מייצרים. אין לנו צורך בכל-כך הרבה טפטפות להשקיה שמייצר קיבוץ חצרים, או תרופות שמייצרת חברת טבע - עודף המוצרים האיכותיים נמכר לצרכנים בחו"ל ובכסף שמתקבל אנו רוכשים חיטה אמריקנית וחולצות מסין. הרווח מהיצוא מממן את היבוא.
"הגנה על תוצרת הארץ" אינה מיטיבה עם כלכלת ישראל. המדיניות היחידה שעשויה להיטיב ולהעלות את רמת החיים היא זו המכוונת ליצירת תנאים שיגדילו את ההשקעות. גידול בהשקעות יוצר מקומות עבודה חדשים, מעלה את פריון העבודה ואת כוח הקנייה של השכר.
לכן, יש להכריז על מדינת ישראל כאזור חופשי ממכס. כן, סוף למסלול האדום בנתב"ג. אם נהנה ממחירי יבוא זולים, נקנה את החולצות הזולות בסין, ובכסף שנחסוך על החולצות נוכל לקנות מוצרים ושירותים נוספים מחברות ישראליות, או להגדיל את חסכונותינו. החסכונות הם המקור להשקעה במשק. השקעה יוצרת עושר. היבוא הזול מאלץ מפעלים ישראלים להתחרות במחיר, ורובם עושה זאת בהצלחה מרשימה.
הצרכן הישראלי אינו מזיק למדינה, אם הוא מעדיף לפעמים תוצרת חוץ. הנזק למדינה נגרם על-ידי משרד המסחר והתעשיה שמבזבז את כספי האזרח. בסיסמה "קנה כחול לבן" מתבטאת ההשקפה שמוטל על השלטון ועל אלה שחשים עצמם כ"עילית חברתית" לחנך את הציבור הנבער ולהשפיע על ההמונים בסיסמאות רגשניות.
על הממשלה להימנע מלבזבז את כספינו על עידוד "כחול לבן". שבעה מיליון צרכנים בישראל נבונים מספיק כדי לדעת מתי לקנות מתוצרת מקומית ומתי להעדיף מוצר מיבוא.
