אסטרטגיית עבאס, סיבוב נתניהו ושתיקת קי-מון

הדימוי הציבורי של ישראל בעולם בשפל, ולאו-דווקא כי אנחנו לא בסדר, זה פשוט מכיוון שאותנו הכי קל להאשים בצרות של כולם. העולם ממהר לשפוט אותנו בלי להכיר את העובדות כהווייתן. דוגמה מובהקת לכך היא ביקורו של מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, באזורנו השבוע. מזכ"ל האו"ם דיבר בגנות גדר ההפרדה, אך התעלם מהסיבות שהביאו להקמתה ולאפקטיביות שלה בשטח, הוא ביקר בעזה ודיבר על קושי המצור ועל סבלם של הפלשתינים, אך פעם נוספת התעלם מהסיבות למצור - חייל שבוי שלא ראה אור יום כמעט ארבע שנים ומתקפת טילים על שדרות. המזכ"ל אף דיבר בחשיבות שחרור האסירים. ספק אם היה מרשה לעצמו להגיד את אותם הדברים לרוסים למשל. כנראה שדוד בן-גוריון צדק כשאמר "או"ם שמום". האו"ם לא מאוזן, חד-סטרי ונתון לשליטת המעצמות בו. לנו, אין שום סיכוי.

נדמה כי בבסיס הסירוב של אבו מאזן (מחמוד עבאס) והרשות הפלשתינית לקיים שיחות ישירות לשלום עם ישראל, בדיוק כפי שהן נוהלו עד כה, עומדת ההכרה הבלתי נמנעת של אבו מאזן עצמו, לפיה הוא לא יכול לספק את הסחורה. לא היום ולא בעוד שבוע. אבו מאזן חלש, חלש מאוד וחשוב מכך, הוא יודע שכבר מזמן אינו מייצג את כל הפזורה הפלשתינית. כוחו של אבו מאזן יפה בגדה, אך גם שם השליטה היא יחסית ולא מוחלטת. אבו מאזן יכול לאכוף את החלטותיו, איך לומר, בעירבון מוגבל. לא הרחק מהגדה, ברצועת עזה, שולט בכלל החמאס שאינו מכיר באבו מאזן כסמכות, ואינו מכיר בישראל. אבו מאזן יודע שכל הסכם עתידי שיגיע עם הישראלים - לא יתקבל ברצועה על-ידי החמאס וגרוע מזה, אבו מאזן בן ה-75 ייזכר לדיראון עולם כמנהיג שבגד בפלשתינים, הכיר בישראל והגיע איתה להסכם שלום על הנייר, שבשטח לא יהיה ניתן לאכוף אותו. הן ההסתה והן רמת חוסר האמון בין הצדדים כה גדולה, שספק היום אם ניתן בכלל להגיע להסכם כלשהו עם קול אחד מיני רבים, שכבר מזמן אינו חלק מהמקהלה. לנוכח הידיעה הזאת - שאין בכוחו להביא לשום הסכם בר קיימא שיהיה ניתן לאכוף בשטח - מנסה אבו מאזן בכל הכוח לדחות את שעת השין. האמצעים בהם משתמש נשיא הרשות הם המצאת כללי משחק חדשים: לא לבנייה, רק שיחות עקיפות, לא למדינה יהודית, ועל ירושלים עוד לא דיברנו. אבו מאזן מפחד להיראות כסרבן השלום בעיני האמריקנים, שמממנים אותו ורואים בו עדיין תקווה ומפתח לשלום; ועל כן, אבו מאזן עושה כל שביכולתו כדי להחזיק את המקל משני קצותיו. הוא עוד יגלה שזה בלתי אפשרי.

יש משהו מבהיל בצורה שראש הממשלה בנימין נתניהו מקבל החלטות. הוא נתון לסחטנות מתמדת ולאיומים קואליציוניים, מקבל החלטה וכשתכף מגלה את ההשלכות הציבוריות שלה, נתניהו עושה סיבוב פרסה ומקים צוות בדיקה בין-משרדי. לכך ייקרא קבלת החלטות בהטלת מטבע. השבוע היה תורו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן לזהות את חולשת ראש הממשלה, לאיים בהתפטרות ולקבל 120 מיליון שקלים להזזת חדר מיון ממוגן באשקלון. כנראה שזה נכון: שכשרוצים - מוציאים מקורות מימון. הממשלה בראשות נתניהו מצטיינת עד כה בהוצאת כספים על זוטות. ראיה לכך היא גודל הממשלה - שרים, שהם לא יותר מנציגים בוועדת הקישוט. כך גם ההחלטה להקצות 120 מיליון שקל להעתקת חדר המיון הממוגן בבית החולים ברזילי באשקלון, למקום מרוחק יותר עקב הימצאות של קברים במקום - החלטה שגם מעכבת את הבנייה של חדר המיון בשנתיים לפחות. החלטת הממשלה, שנפלה על חודו של קול, היא שערורייתית וחוצפנית מאין כמותה, שמעדיפה את המת על פני החי וכמנהג בני דודינו - מקדשת את המוות. זאת גם הסיבה מדוע בחרו רבים כל-כך לתקוף את סגן השר ליצמן. עובדת היותו דתי קשורה להתקפותיו רק אם ההחלטה שהגיע אליה נבעה משיקולי דת ולא משיקולי עניין, כפי שזה נראה עד כה, הרי סגן השר נתון למרותו של השר האמיתי, הרב אלישיב.