גם אני אתאבל ביום הנכבה, כמו-גם בכל ימי השנה האחרים. אני אתאבל על העוולות שנעשו - ועל הצדק שלא נעשה; אני אתאבל על מדינה שהתמסרה ללאומנות באמצעות שריה וח"כיה; אני אתאבל על המדינה ששינתה פניה, שהחמלה ממנה והלאה והכוחניות בה היא ערך עליון; אני אתאבל על המדינה שהמחסומים בה מקודשים, ועקירת עצי זית במטעיה נעשית "בשם ה' אלוהי צבאות".
אבל אני אמשיך להתאבל גם ביום הזיכרון - על בנינו שנפלו, על יקירינו שחרפו נפשם, על בנותינו שנטבחו על לא עוול בכפן; על המלחמות המשרתות קיצוניות דתית והמטיפות להרג, בשם הזכות להתנגדות לכיבוש ולהשפלה. אני אתאבל - גם ביום הנכבה - על הילדים שמתו וימותו בפלסטין; על הנערים שעומדים עם אבני קלע - מול גייסות המפעילים את המהדורה האחרונה של מדעי הקטל; על המנהיגים, שלנו ושלהם, שאינם חסים על חיי נתיניהם ואינם מבינים ש"מי זורע רוח יקצור (בסופו של דבר) סופה".
אני יודע שאסור להפסיד במלחמות - שיכרון המנצחים מביא לנהרות דם ברחובות. אבל אני גם יודע שמסוכן לנצח - שיכרון הניצחונות הופך אותנו לכובשים ללא מעצורים. אני אתאבל על החלום הציוני - שמפנה את מקומו לחלום משיחי; אני אתאבל על האסלאם - שקורא לג'יהאד, ועל "קדושת ירושלים" - המשמשת כלי בידי שוחרי הגירוש והדיכוי. אני אתאבל אפילו ביום הנכבה - כדי להזדהות עם אחי הפלסטינים הנמצאים תחת כיבוש יותר מארבעים שנה, ואין להם יום אחד של שלווה.
אבל אני לא אשתמש באבלי כדי ליצור כתב אשמה רק נגדנו. אני לא אוקיע את חברי וחברותי ואת כל בני עמי כמפלצות שאין להן רתיעה בפני אכזריות ממלכתית. אני אבחר את שאר ימי השנה, אבל לאו דווקא את יום הנכבה, לפנות אל עמי. בכל אותם ימי השנה העצובה, אני אתאבל על הכיבוש המשחית, על חוקי הגזע שנערמים בספר החוקים שלנו, על קדושת החיים שאינה מכתיבה לנו יותר את אורח חיינו; על פדיון שבויים שאיננו כבר חלק ממסורתנו; על היהדות שאיבדה את צלמה האנושי וקדושת האדם שפינתה מקומה לקידוש האדמה. אינני זקוק ליום הנכבה כדי להתאבל על כל אלו. אינני רוצה לכרוך את מר גורלו של העם הפלסטיני - עם כתב האשמה על החברה הישראלית ומנהיגיה. גם החברה הפלסטינית חייבת לעשות חשבון נפש - באשר להתמסרותה למסלולי נקם, וטיפוח מתאבדים רצחניים לדרגת שהידים וקדושים.
אומנם מוטלת עלינו חובת היתר לערוך את חשבון הנפש שלנו, היות ואנו בעלי יכולת להרוס ולהרוג רבה לאין ערוך מהם. האחריות למעשינו היא שלנו בלבד, ולא ניתן להצדיקם בתוקף מעשיהם שלהם. אבל, בכל זאת, אסור שנעניק להם פטור מכל אשמה על היסטוריה רווית דמים ביחסי שני העמים. הלקאה עצמית יכולה לגרום להיטהרות הנפש, אבל היא אינה סחורה עוברת לסוחר בציבור הישראלי - והרי אותו אנו חייבים להטות אל מחנה השלום והפיוס, כדי לעצור את הקזת הדם ההדדית.
אני אתאבל ביום הנכבה, כשם שאתאבל ביום הזיכרון ובכל יום מימי השנה, שבהם איננו עושים מספיק כדי לעצור את הנפילה אל התהום שאין ממנה חזרה. כדי שבתי שתחיה ובני שנפל ידעו, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, שאני, למרות הכול, פעיל במחנה השלום והפיוס ומאמין בסיכוי ובניצחון הצדק.
