|
לו הייתה הציונות דתית "מגזר" גרידא, היה מקום לשאלת הרלוונטיות שלה, בפרט בימים בהם יש תחושה שהמגזר גזור לגזרים. ברם, אם נשכיל להבין שהציונות הדתית הינה תנועה אדירה שראשיתה בעלייה הראשונה ואחריתה באיחוד חלקי האומה ובנין בית המקדש, נראה שעוד רבה הדרך בעבורה והיא רלוונטית בהחלט.
הציונות הדתית קמה מתוך אמונה שאנו חוזים בתהליך של אתחלתא דגאולה. תהליך זה טומן בחובו גם גאולה לעולם התורה היוצא מקפאון של 2000 שנות גלות. "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח). הגלות גררה איתה צמצום של עולם התורה אל תוך כותלי בית המדרש וכדברי הראי"ה קוק זצ"ל (אורות עמ' סז): "משחשך האור, משגלתה שכינה... החל הצמצום להיות נתבע. כל עוז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקודש ותם הטהרה והצניעות... מכאן באו העוצב והסיגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים, פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה...".
תהליך הגאולה מחייב את הוצאת התורה מארון הקודש אל רשות הרבים, כחלק מחזרה לתקופה של מקדש, ימים בהם יש חיבור מוחלט בין עולם התורה למציאות הנורמלית. "הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חירותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם על-ידי שטף של טבע שבתוכיותו מלא הוא אש קודש" (הרב קוק, אורות התחיה ל').
היום יותר מאי פעם מחפש עם ישראל קשר עמוק למסורת, לשורשים, לחוויה הרוחנית ולתורה. רק אנשים היודעים לחבר את התורה למציאות, המסוגלים להביא את הקודש אל תוך עולם החול, האמונים על דרכה של תורה ועבודה ונאמנים למדינה ולצבא, יכולים הם להשקות את הצמאים ברוח.
כל מי שקצת עוסק היום בעבודת הקודש עם הציבור הכללי, רואה בחוש את הכמיהה לרוח. עם ישראל מחפש תורה רעננה ועמוקה, שורשית וחדשנית, אינטלקטואלית וחווייתית. האנטי הולך ונעלם והיהדות נכנסת למרכז ההוויה הישראלית. ניתן לראות זאת בשירה הישראלית, בתרבות, באמצעי התקשורת וברחוב. רק שליחי תנועת הציונות הדתית מסוגלים להרוות את הצמא הנ"ל ולהמשיך להצעיד את העם אל המסילה העולה בית אל.
יתכן וזו השאלה האמיתית, שאלה נוקבת שעלינו לשאול את עצמנו, בוגרי תנועת הציונות הדתית. הנשכיל להבין את גודל השעה, להקשיב ל"קול דודי הדופק" - לקב"ה הדופק על פתח דלתינו כאומר לנו: "רבותי, הגיעה שעת הגאולה"? הנהיה בוגרים מספיק בכדי להתעלות מעל המחלוקות והניואנסים, ולמלא את תפקידנו ההיסטורי?
או שמא חלילה, כפי שלא השכלנו בעבר, נמשיך במחלוקות ובהשמצות, נתייג את עצמנו במחלקות ובמחלוקות שונות? הנמשיך להגדיר עצמינו בשמות שונים ומפלגים כחרד"לים, סרוגים, כתומים, ירוקים, נחמנים, לייטים, מזרוחניקים וכו'? הנסחף לפוליטיקות קטנות שבין ארגונים ומפלגות או שמא דווקא הפעם, לשם שינוי, נתעלה מעל כל זה, לשם שמיים ממש? דומני שזוהי שאלת השאלות.
אין מילים מתאימות יותר לתאר את גודל השעה ממילותיו של הרב קוק: "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בא"י ובישראל... השלוה הגשמית אשר תבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבואו ימים אשר תאמר "אין בהם חפץ", השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ה' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית" (הרב קוק, אורות התחיה נ"א).
במיוחד בימים אלו, ימים בהם חוזים אנו בחיפוש רוחני של החברה שנובע ממציאות בה נראה כאילו אפסו האידיאלים, חובה עלינו להוביל את המהפכה הרוחנית המתבקשת. זוהי הרלוונטיות של הציונות הדתית, וזו התביעה מאיתנו בוגרי התנועה - תתבגרו ותתגברו.
|
|
מפרופ' אומן לאומן (אוקראינה)
|
|
|
אין דבר משמעותי יותר, לחיי מדינתנו, מהציונות הדתית, אלא שכאשר רצו אנשי ה'שומר' להידמות ליושבי הארץ, הם גידלו שפם מפואר. כך עשו אנשי ה'מזרחי', אנשי הציונות הדתית של אז, וסידרו לעצמם 'לוק' רלוונטי. התנהגות זו מתאימה לדברי הרב קוק בתארו את המזרחי: "כותב על דגלו: להכניס את שלומי-אמוני-ישראל תחת הדגל הציוני ואת הלך - רוחו הוא יוצק רק בתוך חוגו המצומצם. את הציוניות הכללית מניח הוא "לקפא על שמריה", מתקשר עמה בקשר הדדי בכל מקום שאין הדעות היסודיות סותרות".
המושג 'ציונות דתית' מעלה הקשרים רבים ומגוונים, שמות של רבנים, מוסדות חינוך, ארגונים, מפלגות, מדענים, אמנים, אנשי תקשורת וכו'. המשותף לכולם הוא חידוש שהופיע בעולם עם חזרתו של עם ישראל לארצו. כאשר הרב זצ"ל מלמד שהמהלך מונע מהקודש היותר עליון ואומר "שאנו נקראים ממעמקי הוייתנו הישראלית לתמכם בכל כחותינו הגשמיים והרוחניים".
החידוש של שיבת ציון מאפשר לייצר חיים של הרמוניה בין קודש וחול, דבר שלא התאפשר בשום אופן באלפיים שנות גלות. אם כן, המילים 'ציונות דתית' מתאימות לכל מי שחי חיים דתיים, חי את המדינה ולא רואה בחול ובטבע אויבים. אומנם שיטה כזו עלולה לגרום לסחיפה לכיוון החול הגורמת הפחתה בערכי הקודש, מה שעלול להצמיח דתיות מדוללת. לכן גם חוזרים בתשובה ומתחזקים מזהים יראת שמיים 'אמיתית' בחרדים שוללי הציונות.
בהקשר לכך יש לציין כי הפחתת הערכים הלאומיים על חשבון חשיבות הפרט, שנעשית על-ידי צאצאי ה'שומר', (שזו תוצאת החינוך החילוני, המנותק מתורה) הופכת את הציונות ללא רלוונטית. תופעה זו פושה גם בבניהם של מצמיחי השפם של פעם (ההם מהמזרחי), המיישרים קו עם צאצאיהם של ה'שומר', ומבקשים גם הם לברוח מערכי הכלל. הם עושים זאת על-ידי החדרה של מושגים אקדמאים, מצומקים, יבשים ואובייקטיבים-אנושיים.
עוד שיטה של בריחה היא להחזיר את הזקן של תורת חו"ל ולהתחרד באופן מסורתי, או לחדש ימינו באוקראינה, 'לְנַחְמֵן' את הרב קוק, ולהתפאר במספר הקרקפות שאת ראשן עוטפות. כמובן שגם שהגירוש מגוש קטיף הפיל חללים שהמירו את אמונת התחייה, מה שהוסיף לאווירה הלא רלוונטית.
אבל דווקא עכשיו זקוקה החברה הישראלית לאנשי אמונה גדולים באמת שיקשיבו לרב קוק: "קרואים אנו מיד לזרוק את הנשמה בהגויה המחוטבת הזאת... תקות-תחייתנו היא הרבה יותר עליונה מלהיות תלמידים קטנים או גדולים לאירופא הקולטורית, שאשרה מוטל בספק גדול, והציוניות מוכרחת היא לשוב אל מקור החיים של האומה מראש-צורים".
>
|
|
הציונות הדתית בהחלט רלוונטית לימינו, ויתר על כן, יש לה לדעתי תפקיד חשוב בכל מערכות החיים והיצירה במדינת ישראל. עלינו להבחין בין ההיבט הסוציולוגי והתרבותי לבין הפן הפוליטי.
הציונות הדתית, רואה בהקמת מדינת ישראל שלב בתהליך שיבת ציון. התקווה היא, שזו ראשית צמיחת גאולתנו. היא אינה מסתפקת בתפילה בלבד, אלא פועלת בכל הדרכים העומדות לרשותה, לביסוסה וחיזוקה של המדינה, בחומר וברוח. הציונות הדתית מעורבת מלכתחילה בכל מערכות החיים והיצירה במדינה, בשיתוף פעולה מלא עם כל הגורמים האחרים בעם היהודי. היא דוגלת במעורבות ושוללת את הבדלנות, מטפחת את הסובלנות ומגנה את האלימות וחוסר ההתחשבות. כל זאת על בסיס של מתינות, נכונות לפשרות, וביקוש אחר המכנה המשותף, בכדי לקשר ולגשר בין כל חלקי העם.
יהודי ציוני-דתי הוא יהודי המאמין בתורה מן השמיים, מקפיד על שמירת המצוות ורואה בתורה שבכתב ובעל-פה מקור סמכות, אשר על פיהם מתנהלים אורחות חייו. יחד עם זאת, הוא מאמין כי הקמת מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי הוא שלב בשיבת ציון, המבוסס על חזון הנביאים.
לצערנו, כיום כוחה הפוליטי של הציונות הדתית קטן ולא פרופורציונלי לייצוגה בתחומים אחרים. נכון גם שהיא מפוצלת ומפולגת. ובכל זאת, ברור שהרעיון והאידיאל רלוונטיים גם לימינו, היות שהציונות הדתית רואה במדינת ישראל מדינה יהודית דמוקרטית. בו זמנית, היא המרכז הרוחני של העם היהודי כולו.
הביטוי המובהק לכך הוא אופייה של היהודי של המדינה. הציונות הדתית פועלת להבטיח צביון זה בכוח השכנוע, ולהיאבק במגמות של מדינת כל אזרחיה, לפעול למען מציאת פתרון הלכתי לבעיית הנוכרים שאינם מזרע ישראל וכן לפעול נגד מגמות פוסט מודרניות המבקשות לצמצם את תוקף חוקי האישות לפי ההלכה.
הדאגה לכלל ישראל היא אחת מיסודותיה של הציונות הדתית, והיא נובעת מהערבות ההדדית. בנוסף לכך, הדאגה להמשכיות היהודית של עם ישראל בארץ ובתפוצות. מאבק בתופעות ההתבוללות בארץ ובחו"ל וחיזוק הקשר עם מורשת העם היהודי, מסורת ישראל וטיפוח הקשר למדינת ישראל.
הציונות הדתית רואה בערכים של רווחה, צדק חברתי ורגישות מוסרית חשיבות רבה, ועליה לדאוג לחיזוק השירותים החברתיים, שמירה על זכויות מיעוטים ומאבק במצוקות הכלכליות והחברתיות. נביאי ישראל לאורך כל הדורות, זעקו בשער על חשיבות הצדק החברתי, ומיכה הנביא ביטא זאת באמרו "עשות משפט ואהבת חסד". ברור כי כל זה רלוונטי גם לימינו, ולכן כל יהודי הרואה עצמו שותף לאידיאל זה משתייך למשפחת הציונות הדתית.
|
|
