בשבועות האחרונים נחשפנו למתקפה אלקטרונית הקוראת לנו לתרום לארוחת חג לנזקקים. מסרונים (SMS) מעמותה אחת שלוש פעמים ביום. תשדירים למען הקהילה מטעם עמותה אחרת. פרסומות מסחריות העוסקות במתן צדקה במסווה פרסומאי גרידא. מבצעי פרסום משולבים עם מערכות העיתונים. וכמובן, סיפורי המעשים הטובים על השוטרים, הכבאים, נציגי תנועות הנוער והפוליטיקאים, שכולם יחד לא החמיצו ולו הזדמנות אחת כדי להראות כמה שהם מזדהים עם אלו שאין להם. היו גם כאלה שקראו לנו לארח סביב לשולחן הסדר, ולאחריו בחג השני. כי מה יותר יהודי ממתן הצדקה לאביון ולנזקק. מה יותר יהודי מלהרגיש שאנחנו עוזרים לאחרים, במיוחד בחגים שבהם אנחנו מתקבצים יחד - משפחות משפחות, חברים ומכרים - סביב שולחן אחד של אחדות.
אבל כל זה נגמר. ומחר מתעוררים לבוקר חדש. רגיל. שגרתי. גם לאלו שעזרנו בחג יהיה ממחר הכל כרגיל. המצוקה תימשך. חוסר הביטחון התזונתי ימשיך לחלחל. המחשבות הנוראיות על מה לוותר השבוע לא יפסיקו לצוץ.
לא נעים להגיד - אנחנו עם של תאריכים, הרבה יותר מעם של עקרונות ומעשים. אנחנו מעלים לסדר היום הציבורי את הנושאים שחשובים באמת רק בתאריכי היעד שלהם - ביום השואה, ביום זכויות האדם הבינלאומי, בראש השנה ובפסח. לפעמים גם בחנוכה, כשמחלקים סופגניות, כי פשוט יש הזדמנות לעשות כותרת וקצת רווח תקשורתי. אחרי החגים כבר לא אכפת לנו יותר. זאת אומרת לא לכולנו, לחלקנו, אבל מה עם השאר? חשבתם, למשל, על מה יעשו עשרות אלפי המשפחות הזקוקות לתמיכה במזון בימים הבאים? איך הן תתמודדנה עם המצוקה והמחסור עד החג הבא? מה יהיה עם הילדים שלא מקבלים ארוחה חמה בבית הספר, כי הם פשוט לא עומדים בקריטריונים? ומה יקרה איתם כשתהיה חופשה שלא נקראת פסח (שבו אפשר לאגור מזון מתרומות ולהשאיר חלק ממנו לימים שבאים אחרי)?
אנחנו אוהבים לחלק מזון. אנחנו בעיקר אוהבים לחלק אותו בגלל שהוא נותן לנו הרגשה טובה. אבל מה יהיה בימים שאחרי החגים - האם נמשיך לחלק באותה מסירות? באותה אהבה ואכפתיות? אולי בכלל אנחנו לא צריכים לחלק מזון? אולי אנחנו צריכים לחשוב על האנשים שמקבלים אותו, על איך הם מרגישים? על מה הם חושבים בזמן שהם משתרכים בטורים ובתורים הבלתי-נגמרים, בדרך לקבל חבילת מזון שלעיתים כלל אינה מכילה את מוצרי המזון שהם צריכים כדי לקבל את התזונה הנכונה עבורם?
אחרי החגים זו ההזדמנות שלנו ושלכם לעשות שינוי. אנחנו, עמותת "ידיד", יחד עם חברת הכנסת רוחמה אברהם ועשרות חברי כנסת אחרים, החלטנו שהשנה, במסגרת תקציב המדינה הבא, אנחנו נדרוש את הרחבתו של פרויקט "ארוחה חמה בבית הספר" לכלל בתי הספר והכיתות בארץ. החלטנו גם לקדם את הקמתה של "המועצה לביטחון תזונתי", כדי שלא יהיו יותר ימים של חג וימים של אחרי חג, ובעיקר - כדי שנוכל להחזיר לאנשים את הכבוד. לתת להם את האפשרות לרכוש את המזון שהם צריכים ורוצים, בזמן ובמקום שהם רוצים לרכוש אותו.
יהיו גם אלו שיחלקו. יהיו גם אלו שיקבלו. יהיו גם אלו שיאכלו בבתי האוכל של העמותות השונות. אבל העיקר - יהיה אוכל כל השנה. העיקר יהיה שייפסק המרוץ המטורף אחרי הרייטינג של העוני והמצוקה. העיקר יהיה שהאחריות החברתית שלנו תהיה דבר שבשגרה. כרגיל. ואז, אחרי פסח וראש השנה - נשמח לחזור לימים הרגילים. ימי החול.
