מאז שסופחה ירושלים המזרחית, שמענו שתי הגדרות המתארות את יחס הממשל האמריקני לבנייה במזרח העיר: "הסכמה שבשתיקה" ו"קריצה". עובדה היא שכל הממשלות בנו בה. ציפורה תגיד: "עד שהגיע לשלטון
בנימין נתניהו". המציאות תגיד: עד שהגיע לשלטון חוסיין אובמה.
ה"חוסיין" שבתוך אובמה לוחץ על הקפאת בנייה. נתניהו מסרב בנימוס. בסירוב הזה טמון פוטנציאל החרפת המשבר בין ישראל לארה"ב, שסופו בלתי ברור. אם מוסיפים על המשבר הזה גם את הסירוב של הברווז הצולע,
מחמוד עבאס, לרדת מהעץ הגבוה, את העוינות של הליגה הערבית, הג'ורה של ארדואן, דוח גולדסטון והצנטריפוגות המסתובבות - מגיעים למסקנה ש"עת צרה היא ליעקב".
ומה יש למנהיגת האופוזיציה להגיד: "נתניהו אשם! יש לנו בעיה עם המנהיגות". זאת לא פעם ראשונה שהעולם מתנפל עלינו. אם הליכוד בשלטון, השמאל הישראלי שופך דלק על מדורת השנאה כלפינו. הכל כמובן בשם הצדק, אהבת האדם, המוסר וההומאניזם.
אנחנו זוכרים איך ב-82' (אלק), 400,000 שונאי-ימין הגיעו לכיכר ההיא, אחרי אירועי סברה ושתילה, ונשאו שלטים בעברית ובאנגלית: בגין רוצח! שרון רוצח! נוצרים לבנונים סגרו חשבון דמים עם המוסלמים, והשמאל אומר לעולם, מנהיגי היהודים אשמים.
לימים,
שמעון פרס כראש
ממשלה זמני, נדרש להוציא את צה"ל למבצע "ענבי זעם". הימים היו ימי בחירות (96'), והיה מי שייעץ לפרס לחזק את הדימוי שלו כאיש ביטחון. משהו השתבש, ופגזי צה"ל פגעו והרגו 102 אזרחים לבנונים בכפר קנא.
פגזי צה"ל (!!!) - לא נוצרים הרגו מוסלמים.