בעשרות גופים ממשלתיים, כולל משרדי ממשלה ורשויות רבות חשיבות, אין מבקרים פנימיים. גופים אלו אומנם אמורים לקבל שירותי ביקורת פנימית מן המשרדים אליהם הם שייכים או ממשרד ראש הממשלה, אך בפועל כמעט שאין ביקורות כאלו - בניגוד לחוק הביקורת הפנימית. כך מגלה (2.5.23) מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן. 32 יחידות ממשלתיות מפרות את החוק ולא קיימו ביקורת פנימית במשך שש שנים, נאמר בדוח. ב-25 מבין 61 היחידות הממשלתיות אין כלל משרה של מבקר פנימי ואין יחידת ביקורת פנימית עצמאית. ביניהן: רשות שוק ההון, הביטוח והחיסכון (המקיימת בקרה על הגופים המנהלים מאות מיליארדי שקלים), המטה לביטחון לאומי, מערך הסייבר, רשות התעופה האזרחית, הרבנות הראשית, מינהל התכנון, רשות המים ולשכת הפרסום הממשלתית. כאמור, ההישענות על ביקורת פנימית "מושאלת" אינה מוכיחה את עצמה: רק בתשעה מבין 25 גופים אלו נכתבו דוחות ביקורת בשנים 2021-2016, בשמונה מהם - רק דוח אחד או שניים לכל אורך התקופה. ברשות התחרות, שאמורה הייתה לקבל שירותי ביקורת פנימית במיקור חוץ, לא התקיימה ביקורת פנימית משנת 2018, ולפחות בשנים 2021-2020 - משיקולי תקציב; לפחות מאז 2018 רשות זו (לה יש סמכויות נרחבות, כולל העמדה לדין) אינה עומדת בחוק הביקורת הפנימית. גם רשות החשמל והרשות להגנת הצרכן ביקשו לקיים ביקורת פנימית במיקור חוץ, אך בפועל במשך יותר משנתיים, עד סוף אפריל 2021, פעלה רשות החשמל ללא ביקורת פנימית כמתחייב מחוק הביקורת הפנימית. בכל התקופה שנבחנה לא נעשו דוחות ביקורת פנימית ברשות להגנת הצרכן, והיא אינה עומדת אפוא בהוראות חוק הביקורת הפנימית. משרד המבקר הפיץ שאלונים בין המבקרים הפנימיים של הגופים הממשלתיים, והתוצאות עגומות. ב-16 מבין 44 הגופים בהם יש מבקרים פנימיים, הצביעו הללו על קשיים בביצוע ביקורת באופן עצמאי ובלתי תלוי, הנובעים מתנאי העבודה וסדריה. ב-27 גופים דיווחו המבקרים הפנימיים על פעולות שמנעו מהם לבחון נושאים שהיו לדעתם ראויים לביקורת. המבקרים בשמונה גופים דיווחו על קשיים בגישה למאגרי מידע. אנגלמן מצביע על בעיה מבנית, הנובעת מכך שעל-פי חוק הביקורת הפנימית - המבקר כפוף למנכ"ל הגוף בו הוא מכהן. במצב זה, נחוצים הסדרים שימנעו ולו חשש לניגוד עניינים לנוכח העובדה שסמכותו של המבקר חלה גם על פעולות המנכ"ל - בו הוא תלוי בקידומו ובשכרו. 56% מן המבקרים הודו, כי הן מצויים בקונפליקט בין רצונם לזכות בקידום לתפקיד אחר לבין חובתם לבצע ביקורת אובייקטיבית ובלתי תלויה, בין היתר על הנהלת המשרד או הגורם שמעריך אותם. ממצא נוסף: משרד המשפטים לא החל בהקמת ועדה מקצועית לביקורת פנימית, אף שחלפו למעלה משש שנים מאז החליט לאמץ המלצות של ועדה ציבורית להקים ועדה כזו. הוועדה אמורה לשמש כגוף מייעץ ולהגיש המלצות ליצירת אחידות בדפוסי הביקורת במגזר הממשלתי וחוות דעת מייעצות למבקרים פנימיים ולמנכ"לי משרדים. הנהלות של 89% מהגופים שנבדקו בעניין זה (24 מתוך 27) לא העמידו לרשות יחידות הביקורת הפנימית שלהם את מספר המשרות המינימלי שקבעה נציבות שירות המדינה. מדובר ב-86 משרות בלבד, לעומת צורך מינימלי ב-192 משרות. ב-19 גופים שיעור האיוש הוא מחצית מהדרוש ואף פחות מכך. הנציבות מצידה כלל לא בדקה האם הגופים מקיימים את הנחיותיה בנושא. חמישה מבקרים פנימיים (במשרד המדע והטכנולוגיה, משרד התרבות והספורט, רשות האוכלוסין וההגירה, משרד החינוך, הנהלת בתי המשפט ומשרד האנרגיה) אומרים שהם מקצים לצורכי ביקורת רק 25%-35% מהתשומות שעומדות לרשותם. עוד 14 מבקרים מסרו על ניצול של 70%; היתרה מופנית לטיפול בתלונות או לנושאים אחרים (כולל ריכוז מענה לדוחות מבקר המדינה - תפקיד שכלל אינו אמור להיות מוטל על המבקרים הפנימיים). מצב זה עומד בניגוד לחוק, מדגיש אנגלמן, המתיר טיפול בנושאים נוספים ומוגדרים רק אם אינו בא על חשבון הביקורת. הוא חמור במיוחד לנוכח העובדה, שכאמור בחלק ניכר מן הגופים - מספר עובדי הביקורת ממילא קטן מהדרוש.