חמשת המנהלים הנוכחיים של הגוש הגדול בצפון תל אביב ייאלצו "להסתפק" בשכר טירחה הגבוה ביותר בתולדות המדינה: 348 מיליון שקל. מדובר ב-500,000 שקל לחודש לכל אחד מהם - עוה"ד משה ליפקה, רחל זכאי, גלית רוזובסקי, מיכאל שפטלר ואליהו מינקוביץ. סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, יהודית שבח, דחתה (9.5.23) את ערעורם על החלטת בית משפט השלום בהרצליה, שאם היה מתקבל - שכרם היה מוכפל. שבח גם דחתה את ערעור המנהלים לגבי חלקה של המדינה בגוש. הגוש הגדול הוא אלפי דונמים בין הירקון בדרום וצומת גלילות בצפון, הים במערב ותוכנית ל' במזרח. השטח שייך לאלפי בעלים ובין היתר ניצב עליו, עד לפני חמש שנים, שדה דב. בשנים 2009-1972 טיפלו בו - בעיקר בהפשרתו לבניית מאות דירות - עוה"ד המנוחים זלמן רוזובסקי (סבא של גלית רוזובסקי), אליהו מירון, אייבי נאמן, משה שוב וברוך גרוס, ועו"ד יובל לוי יבדל"א. המנהלים הנוכחיים מטפלים בו ב-15 השנים האחרונות, כולל במאבק לפינוי שדה דב. לפני עשרות שנים נקבע, כי שכרם של המנהלים יהיה 8% משווי המקרקעין וכי הוא יינתן בקרקע ולא במזומן. מאחר שששת המנהלים הראשונים קיבלו 3.25% משווי הקרקע, טענו חמשת הנוכחיים ששכרם הוא 4.75% ממנו - ועל כך לא הייתה מחלוקת. המחלוקות העיקריות היו סביב בקשת המנהלים לקבל תשלום גם על חלקה של המדינה בקרקע (50%) ולקבוע שהשכר שלהם הוא נטו כך שעל הבעלים לשלם את המיסים החלים עליהם. השופט יעקב שקד (אז בבית משפט השלום בהרצליה וכיום בבית המשפט המחוזי בתל אביב) דחה את שתי הבקשות, וכאמור שבח דחתה את הערעור, גם אם אינה מסכימה עם כל נימוקיו של שקד.

הסכם מפורש בשנת 1980

שבח אומרת כי לאורך השנים הרבות של הטיפול בשטח הגדול, "המערכת החוזית לא שקטה על שמריה, המשיכה בתנועה, והתקשרויות נוספות בין הפרטיים באמצעות המנהלים, לבין המדינה, לרבות הצהרות מפי המנהלים, היו גם היו. האקלים השתנה ועימו השתנו גם ההסכמות". המנהלים הסכימו בשעתו לצמצם את שכרם, אם המדינה תפנה את שדה דב ותתמוך בתוכנית שתאפשר לבנות דירות במתחם. הסיבה לכך היא שאלמלא הסכמות אלו - לא ניתן היה לבנות על הקרקע. בשנת 1980 נחתם הסכם בין המדינה לבין המנהלים הקודמים, במסגרתו נקבע במפורש שהם לא יקבלו ממנה דבר מעבר לשכר הטרחה שצוין בו. עוד נקבע, כי חלקם של המנהלים בקרקע יופחת מחלקם של הבעלים הפרטיים ולא מזה של המדינה; האמירות ברורות ומחייבות, קובעת שבח. בשנת 2008 שינו המדינה והבעלים הפרטיים את חלוקת הקרקע ביניהם, אך בהסכם זה לא נאמרה אף מילה על שכר הטרחה - ומכאן שהוא נותר בעינו. המנהלים הקודמים היו מן המובילים בתחומם, ואם היו חושבים שמגיע להם שכר נוסף - הדבר היה בא לידי ביטוי בהסכם.

הבעלים הפרטיים ויתרו על זכויות

שקד גם קבע, כי המדינה זכאית ל-85.5 דירות בשטח שדה דב לשעבר, ששוויין מאות מיליוני שקלים. הוא דחה את עמדת המנהלים, לפי דירות אלו שייכות לבעלים הפרטיים של הקרקע. המחלוקת בין המדינה לבין המנהלים נגעה להסכם משנת 2008, לפיו המדינה זכאית למחצית מזכויות הבעלים הפרטיים בקרקעות שדה דב. המנהלים ביקשו לבטל את ההסכם, בטענה ששדה דב פעל בצורה בלתי חוקית במשך עשרות שנים, ולבסוף הגיעו הצדדים לפשרה. נקבע בה בין היתר, כי שאלת הזכויות ב-177 מן הדירות תוכרע בידי בית המשפט: האם כולן שייכות לבעלים הפרטיים או שהמדינה זכאית למחצית מהם. המנהלים טענו, כי ההסכם חל רק על התוכנית לגבי רוב שטח שדה דב, בעוד המדינה טענה שהוא חל גם על התוכנית הסמוכה. כאמור, שקד קיבל את עמדת המדינה ושבח דחתה גם ערעור זה של המנהלים. שבח אומרת כי אין עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של שקד וכי הם נכונים לגופם. לשונו של הסכם 2008 ברורה לחלוטין והוא חל על השטח כולו, והיא גם עולה בקנה אחד עם העדויות והראיות שהונחו בפני שקד. המנהלים הקודמים הסכימו לאופן חלוקת הזכויות והמנהלים הנוכחיים כבולים להסכמה זו. הבעלים הפרטיים הסכימו בזמן אמת לוותר על חלק מן הזכויות, שכן היה להם "נכס מכביד" חסר שימוש עליו שילמו מיסים, ועל חלק ממנו שכן שדה דב; תמורת הוויתור התגייסה המדינה להפשרת השטח ואף ויתרה על חלק מן המיסים. השופטים יונה אטדגי ושלומית יעקובוביץ הסכימו עם שבח. המנהלים חויבו בתשלום הוצאות בסך 150,000 שקל. את המנהלים ייצגו עוה"ד משה ליפקה, פיני רובין, אסף הרפז, הראל שחם, ליאור שרעבי, ניר נחום ואתי רחמני; ואת המדינה עוה"ד קרן יוסט ומאיה לויאן.