תיאטרון השטחים: בין קודש לחול - מחזה ב-3 מערכות

אחיזתנו בשטחים הכבושים קיבלה במשך השנים צידוקים שונים ומשונים. אבל בהתבוננות-על חוזרת, אפשר לראות בתיאטרון 'השטחים' שלוש מערכות עיקריות: במערכה הראשונה, עם פתיחת המסך, הוכה הקהל בתדהמה לנוכח 'הניצחון הגדול'. הוא ראה בניצחון צה"ל את 'יד אלוהים', ועד מהרה הכריז על השטח הכבוש שהוא שלנו מעולם ('ארץ אבותינו') ועד עולם. המתנחלים (שהתעקשו לכנות את עצמם 'מתיישבים') ראו את עצמם כנושאי נס הגאולה וימות המשיח. החזקת שטחי הכיבוש ו'מפעל ההתנחלות' לבשו אז מעטה של קדושה ושל משיחיות. אבל לנס הרוחני-גאולי הזה היה צריך להוסיף ביסוס נוסף, כיאה למדינת ישראל, והריהו הביסוס הביטחוני. כלומר, לא רק קידוש שם-שמים מצדיק את מעשה הכיבוש, אלא גם הצורך להגן מן הגבעות המוריקות ששם על השפלה הצרה שכאן, מן העבר האחר של הקו הירוק המחוק. המערכה השנייה של הכיבוש וההתנחלות היא המערכה הביטחונית - חגורת ההגנה והביטחון שמספקות לנו, חסרי האונים, ההתנחלויות שהשתלטו על מרחבי השטחים בחסות הממסד הישראלי כולו. אבל ההצגה לא הסתיימה בזה. משעברנו את המערכה השמיימית-הרוחנית ואת המערכה הביטחונית, דילגנו חיש קל למערכה השלישית, החומרנית וה'נמוכה' במעט מן השתיים הראשונות - המערכה העוסקת ב'עושר השמור לבעליו'/כובשיו של השטח. לתאוות הבצע הזאת יש התחלה, אבל אין לה סוף - כפי שאפשר לראות גם בתחומים אחרים. ראשית, אימצנו אל חיקנו החמים את שטחי הדלא-ניידי שהשתרעו להם שם ככה סתם, באין דורש. הפכנו עוד ועוד שטחים ל'שטחי מדינה' - מגרשי נדל"ן כשרים-למהדרין, שחולקו למתנחלים כמעט חינם, בתוספת 'פיתוח' חינם - כבישים, מים, ביוב וחשמל למקומותיהם. זאת ועוד - נפתחה לפנינו האפשרות לנצל במקביל הן את הפלשתינים תושבי השטחים והן את 'השטחים' עצמם. אל מחול הקדוּשה והביטחון הצטרף אם כן מחול הדלא-ניידי.