אני רוצה להתמקד בדמות אחת בספרה, אשת לוט, אותה הוציאה יוכי ברנדס מירכתי הבמה, האישה ללא שם, ללא ביוגרפיה, ללא אישיות בסיפור המקראי. האישה שהפכה לנציב מלח זמן קצר לאחר שלוט אישהּ מציע לאספסוף סהרורי לאנוס את בנותיהם כדי לחלץ את אורחיו. כל העלילה של נציב מלח מתומצתת בסיפור קצר של שש מילים: "ותבט אשתו מאחוריו ותהי נציב מלח".
כבשה אותי הדרך, בה מפלסת הסופרת דרך מדרשי חז"ל ועולם האגדה תוך צמידות לטקסט המקראי כדי לעצב לנו דמות של אישה, שכל עולמה חרב עליה בהפרדה מעברה. מהמקום בו בנתה בית ומשפחה.
חשתי הזדהות רבה עם דרך עבודתה של הסופרת. לי אישית היה קשה לקבל מדרשים, שיוכי ברנדס לא הביאה בספרה, כמו המדרש הדורש בקמצנותה של אשת לוט "שלא נאותה לתת קמצוץ של מלח, לכן הפכה נציב מלח". או תרגום יהונתן המציג את אשת לוט "כאחת מאנשי סדום שרבה חטאתם", "אישה שלא יכלה לכבוש סקרנותה". אני מתייחס לתנועת הגוף שלה כאל תנועת גוף טבעית ואנושית של אם, ששלחה נחישות מבט אל התופת, שלחה לעברו כאב וזעקה שבר על כל העבר שנותר מאחוריה בגיא הריגה.
יוכי ברנדס הצליחה מתוך אותן שש מילים בסיפור המקראי לפסל לנו דמות שיש בה רגשות, סערות נפש, התחבטויות אנושיות. אישה שיש לה גם תפקיד היסטורי - בתה הבכורה - ילדה את מואב מחיי אישות, שהיו מלוּוים בגילוי עריות.
במרוצת ההיסטוריה בת עַם מואב תינשא לבועז סבו של ישי. שכידוע הוא הסבא רבא של דוד מלך ישראל.
עוד על דמותה של אשת לוט ברשימה הבאה. אבל אינני יכול לסיים בלי להמליץ בפני הקוראים לרוץ ולקנות את הספר.
