פרשת "קם-בלאו", מעבר לסוגיות המשפטיות העולות ממנה, היחסים המאוד מסובכים והעדינים שבין עיתונאי לבין מקורותיו, שמירת סודות מדינה מול זכות הציבור לדעת מה נאמניו עושים וכדומה, מעלה אל קדמת הבמה הציבורית תופעה חמורה ביותר: התיישרות הברנז'ה העיתונאית העוסקת בנושאי צבא וביטחון לפני פקודות המגיעות מלמעלה. שנית, אותה ברנז'ה שכחה את אשר חייב היה לעלות מיד על שולחן "הניתוחים": איך ייתכן שחומר סודי, לכאורה, נגיש כל-כך לחיילת זוטרה, גם אם עברה תחקיר ביטחוני לפני גיוסה? האם כל הדרגים מעליה, שירות הביטחון הכללי וכדומה לא נכשלו בעבודתם? שאלות אלה אמורות היו להישאל מיד ולדרוש דין וחשבון נוקב, לא למען הגנה, חלילה, על מעשיה של קם אלא למען בטחון המדינה ואזרחיה, ללא שום מירכאות. אך קולם של בכירי הכתבים והפרשנים לא נשמע בסוגייה זו. לעומת זאת, הם רצו מאולפן לאולפן, פירשנו את מה שנאמר להם לפרשן מבלי שראו ולו שורה מכתב האישום. אם כן ראו את כתב האישום או חלקים ממנו, או סופר להם מה נמצא בכתב האישום, הרי שיש, לכאורה, עבירה חמורה על החוק.
אין חולק על כך שמעשיה של ענת קם חמורים. גניבת חומר צבאי מתוך מחשב אלוף הפיקוד אינה עוד עבירת גניבה של מסמך אזוטרי. העברת החומר לעיתונאי גם היא עבירה, לכאורה, ואין להקל ראש. עד כאן ברור. מה קורה עם שאר העיתונאים המפרסמים יומיום חומר שאם ייבדק לעומק, יתברר עוד כרגיש וסודי, וכמובן אסור לפרסום. נכון שהצנזורה הצבאית מאשרת או לאו, אך היא אינה בודקת איך הגיע החומר לידי אותו עיתונאי. היא אינה מתעמקת אם נעברו עבירות. כל מה שהיא עושה, הוא לאשר או לדחות פרסום ותו לא.
ה"מקורות" או "המקורות הבכירים", ביטויים שהעיתונאים אוהבים להדגיש כדי לשוות לדיווחם אמינות גבוהה, אינם אלא בכירים במערכת הביטחון, במוסדות השלטון ובלשכות הסודיות ביותר המפמפמים לתקשורת ידיעות וחומרים אחרים שהם חפצים בפרסומם. מישהו חקר את אותם עיתונאים או פרשנים או ניסה להגיע למקורות? ודאי שלא, ואם היו כמה מקרים, הרי שאלה מועטים ביותר.
