|
ולעניין "החיסול הממוקד".
נאמר בפרשת החיילת ענת קם כי היא למדה, בתוקף תפקידה הצבאי, כי הצבא מבצע עבירה על החוק בעצם ביצוע ה"חיסול הממוקד". ראשית, הדבר אינו נכון, כי אף אחד לא אסר על הצבא מלבצע זאת וחוץ ממשלת ישראל, לא קיים, לטעמי, גוף שיכול לאסור זאת.
הלוחמה הקיימת כיום בישראל וברחבי העולם היא לוחמה של ארגונים קטנים נגד מדינות על-ידי פגיעה במטרות אזרחיות ובסתם אזרחים. זאת בניגוד למלחמות קודמות שהיו בין צבאות ונגד מטרות צבאיות. מדרך הטבע שלוחמה זו היא אכזרית יותר, מאחר שאינה מבדילה בין ילד לקשיש ובין אישה לסתם עובר-אורח. הלוחמים הללו, שמצטיינים בפחדנות יתרה, מתנהגים כאזרחים, חיים בין אזרחים ולמעשה, האזרחים הם המחסה שבו הם מסתרים בין מעשה נבלה אחד לשני. לכן, הלוחמה בהם גוררת קורבנות רבים חפים מפשע. אך הברירה היא בין הרג בני עמך או הרג בני עמו של הנבל. ובברירה זו, ההחלטה היא פשוטה.
בשנים האחרונות פיתחו המדינות הלוחמות בארגונים אלו שיטות לוחמה הפוגעות בנבל עצמו ומונעות הרבה פגיעות בחפים מפשע. אך מנקודת היבט מסוימת, זה נראה כמו רצח בדם קר או הוצאה להורג, ולכן זה מקומם ציבורים מסוימים.
בסיכומו של דבר, עלינו לסמוך על שירותי הביטחון שלנו, שידעו להתמודד עם אויבים מבחוץ ובוגדים מבית; על התקשורת שלנו שתדע לגלות אחריות ציבורית ולאומית, ולא תיגרר אחר מקסמי הרייטינג; ועל צבאנו שיידע לבצע את החיסול הממוקד הראוי תוך הימנעות, במידת האפשר, מהרג חפים מפשע.
|
|
המחויבות לעמוד בפיתוי העיתונאי
|
|
|
ולעניין תפקודה של התקשורת.
אני יכול להבין את הפיתוי הגדול העומד בפני עיתונאי שנמסרים לידיו מאות מסמכים חסויים, ואשר יכולים לתת לו תוכן לעשרות מאמרים. מנגד, אנו נותנים אמון רב בעיתונות ובעיתונאים, כי בסופו של דבר, הם עינינו ואוזנינו לעולם הרחב. מעילה באמון שלנו תשמיט את כל בסיס קיומה של התקשורת. האם השימוש ב"רכוש גנוב" לשם דיווח הוא הוגן או מעילה באמון? קשה לענות על השאלה. אמיתות רבות התגלו לנו בעקבות "רכוש גנוב" שהגיע לידי העיתונאי, אך מנגד, נזקים עצומים עשויים להיגרם לנו כציבור עקב חשיפת "רכוש גנוב".
די אם נזכיר את מקרה וענונו, שגנב מסמכים ממקום עבודתו בכור האטומי בדימונה ומסר אותם לעיתונאי זר. אין ספק שבעיני העולם התגלו אמיתות רבות לגבי יכולתה הגרעינית של מדינת ישראל, אך לנו כציבור הישראלי זה גרם נזק רב. לכן נדרש מעיתונאי, מעורך עיתון ומבעל עיתון לגלות, מעבר למחויבותו המקצועית, מחויבות ציבורית ולא לתת את ידו לפרסום דברים שעשויים לגרום נזק למדינה ולתושביה. נכון, זה פיתוי שקשה לעמוד בו, אך יש כאלה שכן עמדו בו.
|
|
נאמר שמניעיה של החיילת ענת קם הם אידיאולוגיים. ייתכן. לי נראה לפי הנסיבות שמניעיה הם יותר חומריים. ענת קם שאפה להיות עיתונאית, כבר לפי גיוסה כתבה מאמרים לתקשורת ירושלמית מקומית. עם שחרורה החלה להיות מועסקת, כעיתונאית, באתר "וואלה!", שהיה שייך לקונצרן עיתון הארץ. האם מקרה הוא שהיא מסרה חלק מהמסמכים שנטלה לא רשות מהצבא לעיתונאי בעיתון הארץ? אולי בגלל זה הועסקה באחת משלוחות העיתון? האם בגלל זה העיתון ניסה להגן עליה ועל העיתונאי אורי בלאו, שפרסם כתבות על-סמך המסמכים החסויים?
|
|
טעמו של צו איסור פרסום הפרשה
|
|
|
ולעניין צו איסור הפרסום.
אמצעי תקשורת ערביים, הן בארצותיהם והן בארצות אחרות, מפרסמים ידיעות רבות שהתקשורת העולמית אינה מתייחסת אליהן באמינות, ולכן גם אינה מצטטת אותן. לעומת זאת, אם ידיעה כזו מצוטטת בעיתון ישראלי, גם כאשר מצוין המקור, התקשורת העולמית רואה בכך סוג של אמינות ומפרסמת את הידיעה תוך הסתמכות על המקור הישראלי. לכן, גם בעניין צו איסור הפרסום בפרשת החיילת ענת קם, אי-פרסום הפרשה בתקשורת הישראלית בלם במידה ניכרת את הפרסום בתקשורת העולמית. מסיבה זו, כן היה טעם בצו איסור הפרסום.
מידע אישי אציין, כי אנשים רבים לא ידעו כלל על מה מדובר בפרשה זו.
|
|
