בעקבות המאמר מהשבוע שעבר, העירו לי או הסבו את תשומת לבי לכך שאין זה נאה לכנות את מי שנושא באחריות לבטחון המדינה בתואר 'סר' הביטחון. טענו שיש פה כוונת גנאי ואין זה נאה. כדרכי, לא הגבתי להערה כי העדפתי להתבונן קודם. כי אין ספק שיש פה גנאי, השאלה היא אם מדובר במשהו אישי, גנאי לאדם פרטי שאכן אין זה נאה, או אולי בהתרעה על משהו כללי, משהו שנוגע לכולנו. שהרי אין זה מעלה ואין זה מוריד מי האיש הנושא בתפקיד, לא מדובר בו אישית דוקא, מדובר בעובדה שאכן סרה מעמנו תחושת הביטחון. ועל דרך אמירתה של שלישיית הגשש החיוור, למי שעוד זוכר שהייתה כזאת: כדאי שיהיה בממשלה שר מלחמה. שר מלחמה? בשביל מה שר מלחמה? הרי אנחנו רוצים שלום, עדיף שיהיה שר שלום. לא! עדיף שיהיה שר מלחמה; יש שר חינוך, נכון? חינוך, יש? אין! יש שר ביטחון, יש ביטחון? אין! יהיה שר מלחמה - לא תהיה מלחמה.
כמובן, זה לא ציטוט מדויק של הגששים, אבל זו הייתה רוח הדברים. אכן, יש שר ביטחון אבל אין ביטחון. כלומר, סר הביטחון. הבעיה היא שכל נושא תפקיד מזדהה עם תפקידו עד לרמה שהוא והתפקיד זה דבר אחד. אולי מכאן נוצר הכינוי 'מר ביטחון' (או 'מר כדורסל') שהוא והתפקיד שלו זה דבר אחד. לכאורה, זה דבר טוב, כך צריך להיות, רצוי שיזדהה בשלמות עם התפקיד שהוא ממלא. אכן כן, כך צריך להיות, ובלבד שלא יערב שיקולים זרים בתפקידו. כי שיקולים זרים עלולים להניע אותו לנקוט עמדות וצעדים שמובילים ליעד המנוגד לחלוטין לעצם הגדרת תפקידו. ולדוגמא: אם מר כדורסל ישתף במשחק שחקן שאינו מתאים, רק מכיוון שאיל ההון המשלם את שכרו חפץ ביקרו של אותו שחקן - זו תהיה מעילה בתפקידו, מכיוון שבכך הוא גורם הפסד לקבוצה שאותה הוא אמור להוביל לנצחונות. ומכאן, קל לעשות השוואה לביטחון או לכל תחום עקרוני אחר.
אצלנו - בביטחון ובכל תחום אחר, מכיוון שהכל פוליטיקה - אין מצב שלא יתערבו שיקולים זרים. וכאשר אין מקום לשיקולים זרים כי הנושא חף משיקולים כאלה, לא קשה למצוא דוגמאות לאירועים שבהם לא היו שיקולים זרים, אבל גם לא שיקולים בכלל. כמו למשל מה שקרה היום, שעות ספורות לפני כתיבת שורות אלו; בכבישים במרכז הארץ נוצרו עומסי תנועה כבדים ביותר, פקקים שבהם נתקעו מאות אלפי אנשים במשך שעות, והכל כדי שהמשטרה תוכל לתרגל את אנשיה לקראת אירועים שכולנו מקווים ומתפללים שלא יקרו. אפשר להאמין למפקדי המשטרה שהתירגול הזה היה חיוני ביותר ואפילו להעניק להם ברכת יישר כח על קיומו, אבל למה לערוך אותו ביום ובשעות עמוסים כל כך??? למה - כי טובת הכלל באופן גורף, אינה נכללת במסגרת השיקולים אצלנו.
אמנם טוב לכלל שיתרגלו תגובות לתרחישים שונים ואת זה עושים כי זהו תפקידם, אבל אין זה תפקידם לחשוב על טובת הכלל בנוגע לעיתוי התירגול, אז הם לא חושבים. הוא אשר אמרנו, לא שוקלים. כאמור, האמת היא שבמערכת הקיימת אצלנו, מכיוון שהכל פוליטיקה, כמעט בלתי אפשרי להמנע משיקולים זרים. אפשר, אבל קשה מאד. כי צריכים להתחשב בדעת הקהל, כלומר בציפיות (האמיתיות או הדמיוניות) של הבוחרים מהאיש שבו בחרו, וחשוב לו גם מה שיכתבו עליו בתקשורת, כי - כך לפחות נוטים לחשוב, הפרסומים בתקשורת הם המעצבים את דעותיהם של הבוחרים. או בקיצור, במלה אחת שהתאזרחה אצלנו כליל, רייטינג. לא כל כך חשוב מה באמת טוב ונכון לעשות או לומר, אפילו לא מחפשים את הטוב והנכון הזה, חשוב מה יעניק לי נקודות בתחרות הרייטינג. אז מה הפלא שיש שר ביטחון ויש שר חינוך ושר... אבל אין ביטחון ואין חינוך והרושם הכללי הוא שההפקרות חוגגת?!
ואיך כל הנ"ל קשור לפרשות השבוע תַזְרִיעַ ומְּצֹרָע שאנחנו קוראים בשבת זו? ובכן, התוכן הכללי בשתי הפרשות הוא ההתחדשות. בפרשה הראשונה - (ויקרא י"ב): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. אין יותר התחדשות מלידה. אבל דוקא בשיא ההתחדשות אורבת הסכנה של התעלות יתר (מה שמכנים 'אופוריה') העלולה להביא לנפילה קשה, על כן קובעת התורה ימי ריחוק, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, ירידה מתוכננת שתמנע נפילה שממנה עלול להיות קשה להתאושש. אכן, סכנה זו של נפילה קשה אורבת לא רק ליולדת שזכתה להביא לעולם אדם חדש, אלא לכל מי שהגיע למעמד גבוה. שאם הוא לא נזהר - עלולה לפגוע בו הצרעת.
מעומק תחת לעומק רום
(ויקרא י"ד): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. בתנ"ך יש כמה סיפורים על אנשים שנוגעו בצרעת. הסיפור המפורסם ביותר (סוף פרשת בהעלותך, במדבר י"ב) הוא על מרים הנביאה אחות משה ואהרון שדיברה עם אהרון לשון הרע על משה, ובתגובה מיידית נוגעה בצרעת למשך שבעה ימים. אבל יש סיפורים קשים יותר, על אנשים שנוגעו בצרעת ולא נרפאו ממנה. הנה למשל (דברי הימים ב' כ"ו): [יט] וַיִּזְעַף, עֻזִּיָּהוּ, וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת, לְהַקְטִיר; וּבְזַעְפּוֹ עִם-הַכֹּהֲנִים, וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה', מֵעַל, לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. מדובר במלך מוצלח ביותר שאפילו בדור שלנו שרו לכבודו כמה מלים מהפסוקים הבאים: [ט] וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם, עַל-שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל-שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל-הַמִּקְצוֹעַ; וַיְחַזְּקֵם. [י] וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים (...)
הבעיה שלו הייתה שידע כי הוא מוצלח מאד וההצלחה עלתה לו לראש. או בלשון הכתוב: [טז] וּכְחֶזְקָתוֹ, גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית, ומה הייתה התוצאה של אותה גבהות לב - וַיִּמְעַל, בַּה' אֱלֹקָיו; לצערנו, זו תופעה מוכרת ביותר שגם אנחנו, כאלפיים וחמש מאות שנה אחרי עוזיהו, נופלים בה לפעמים. ההבדל הוא רק בצורה בה מתבטא המעל. אצלנו זה מתבטא בדרכים שונות שעליהן עמדנו לא אחת במאמרינו, כולל בחלק הראשון של מאמר זה, ואצל עוזיהו, שעד אז היה דבק בדרכי אבותיו הצדיקים, זה התבטא בעניין דתי: וַיָּבֹא אֶל-הֵיכַל ה', לְהַקְטִיר עַל-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. הוא החליט שלא די לו במלכות, שלטון מדיני וביטחוני, הוא רוצה גם להיות כהן גדול, שלטון דתי. הוא הרי כל כך מוצלח וכל כך צדיק - אז למה שלא יוכל גם להקטיר קטורת בבית המקדש?!
הכהנים נחרדו מהרעיון וניסו להניא אותו מהמעשה המסוכן: [יז] וַיָּבֹא אַחֲרָיו, עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן; וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה', שְׁמוֹנִים--בְּנֵי-חָיִל. [יח] וַיַּעַמְדוּ עַל-עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה'--כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי-אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים, לְהַקְטִיר: צֵא מִן-הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ, וְלֹא-לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹקִים. וכאן בא הפסוק הראשון שציטטנו מהסיפור הזה: [יט] וַיִּזְעַף, עֻזִּיָּהוּ, וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת, לְהַקְטִיר; (מלבים): גדר הזעף, שמתעצב ורוחו כהה על שלא עלה הדבר כרצונו. נורא בא לו לעשות מעשה שיפגין את מעמדו ויכולותיו המיוחדים, ואלה באים ומציקים לו באזהרות מעצבנות, לא פלא שהוא זועף, עצוב ועל סף דיכאון. הוא הרי באמת צדיק ואינו מעלה בדעתו לפגוע בכהנים שמזהירים אותו, רק מתעצבן ומתעצב מדבריהם. אלא שמחשבותיו הטובות בעיניו, היו רעות מאד בעיני ה' והתגובה באה מיד: וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ.
המצח הוא הראי למחשבותיו של בעליו. הצרעת שזרחה במצחו לא הותירה מקום לשאלה, על מה ולמה המלך המוצלח הזה נוגע בצרעת, התשובה הייתה ברורה לכולם, גם לו עצמו. כל זה אירע בהֵיכַל ה', מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת, והרי התורה אוסרת הימצאות מצורע בבית ה' ואפילו בירושלים כולה אסור למצורעים לשהות, עליהם לצאת אל מחוץ לעיר. והנה בבית המקדש עצמו אדם נתקף בצרעת, [כ] וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל-הַכֹּהֲנִים, וְהִנֵּה-הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ, וַיַּבְהִלוּהוּ, מִשָּׁם; כי כשמתגלה טומאה בבית ה' או כשמישהו נטמא באותו מקום קדוש, יש להוציא משם את הטומאה במהירות הכי גדולה שאפשר. ואיך הגיב הוא עצמו למצבו החדש? האם ניסה להמשיך בדרכו בטענה שזה סתם מקרה? לא, כי הוא היה צדיק אמיתי כנ"ל. ובלשון הכתוב: וְגַם-הוּא נִדְחַף לָצֵאת, כִּי נִגְּעוֹ ה'. הוא הבין בדיוק מאיפה באה לו הצרעת והישעה את עצמו מן המלכות.
[כא] וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד-יוֹם מוֹתוֹ, וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע--כִּי נִגְזַר, מִבֵּית ה'; וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל-בֵּית הַמֶּלֶךְ, שׁוֹפֵט אֶת-עַם הָאָרֶץ. אכן, כמו בכל המחלות, מחולל המחלה הוא האגו; המחשבה שאני טוב או חכם או מוצלח יותר מהזולת, או שמגיע לי יותר ממה שיש לי, שהמקום האמיתי שלי הוא הרבה יותר גבוה מזה שבו אני נמצא בפועל. חשיבה כזאת היא אופיינית ביותר למין האנושי בכללו, ומכיוון שעם התמעטות הדורות היא נהייתה מקובלת לחלוטין, שוב אין הצרעת זורחת במצחו של איש. אצל עוזיהו, שזה היה הפגם היחיד באישיותו וגם הגילוי הראשון של אותו פגם - הייתה תועלת בזריחת הצרעת. אצלנו - ילכו לרופא ולא יסכימו להודות בשום קשר בין הצרעת ובין האגו הנפוח והמעשים שהונעו על-ידי אותו אגו. בכלל לא מודים בקיומו של האגו או בהיותו כח נפשי מניע, ועל כן הריפוי הוא כמעט בלתי אפשרי.
רפואתו של המצורע באה על-ידי שהוא מורחק אל מחוץ לישוב (ויקרא י"ג): [מו] כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּא: בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. נותנים לו הזדמנות להתבונן במצבו, להתחרט על הדרך שהביאה אותו למצב זה. וההחלטה להתחדש, להחליף דרך - מרפאה אותו.
