גם השנה ביום הזיכרון קבוצה של אנשי רוח, יהודים וערבים, עושים את המעשה היפה של סלילת גשר, בו הם מבקשים לציין ולכבד את הכאב ואת האובדן בשני הצדדים מאז 1948 ועד היום.
בירושלים, בבניין ימק"א, ידליקו הנאספים נרות אישיים ויקדישו אותם לנספים משני הצדדים. משני הצדדים יועלו סיפורים אישיים מתוך מטרה לבקש להכיל זה את כאבו של זה.
כמי שהשתתף כבר בכמה ימי זיכרון שערכה הקבוצה, אני מעריך את היוזמה הזו של קבוצה השוחה נגד הזרם. קבוצה המזמינה ציבור אל מֵעֵבֶר למתרס שמפריד בין יהודים וערבים בארץ ביום הזיכרון. מול גילויי ניכור העולים ביום הזה, נעשה מאמץ כן לשבת ביחד, לשוחח, להתפלל כל אחד בנוסחו. מבקשים להכיל זה את כאבו של זה, ועושים הכל על-מנת שלא להישאב אל הפער והניכור בין שני העמים, המשתמעים ממהותו של יום הזיכרון.
ראויה קבוצה זו לכל הערכה על כך שהיא מבקשת לאתגר את שתי החברות לזיכרון אחר. לא זיכרון ששואב אותנו אל הפער והניכור בין שני העמים, אלא זיכרון שאינו מתעלם, אינו מכחיש, אינו מאשים. זיכרון שמאפשר לשני הצדדים - כתוצאה מהיסטוריה אלימה - לגעת בליבנו ולפתוח אותנו כך שנבחר לפעול בדרכים רבות לשינוי, מתוך אחריות לגורלנו המשותף בארץ. ויפה ניסחו זאת המארגנים:
"למען הווה ללא ניכור, למען עתיד ללא אלימות". כשהכותרת של המפגש -
"יחד בכאב, יחד בתקווה".
באחד מימי הזיכרון שארגנה הקבוצה בגבעת חביבה חוויתי חוויה מרגשת, כשבפני מאות הנאספים סיפרתי את כאבו של אבי, שלחם כחייל בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד הפשיזם הנאצי, ושלוש שנים אחרי שחרורו מהצבא הבריטי מצא עצמו במלחמה עקובה מדם ב-1948. לידי ישב חבר ממג'דל כרום, שסיפר את סבלו כמי שגורש מכפרו נדד למעלה משנה בעבר הירדן ובלבנון כפליט, ורק בזכות תושייה של עורך הדין חנא נקארה מחיפה, זכה לחזור לביתו בכפר. לאחר מכן, הנאספים הדליקו נרות לזכרם של יקיריהם - יהודים וערבים - ונשאו תפילה כל אחד בדרכו ובאמונתו.
