אחי ואחיותיי,
"ביגון שאינו שוכך". כך, בפשטות מרעידת לב, הקדיש הפרופסור בנציון נתניהו, (בן מאה לחיים ובן שלושים וארבע לשכול) את ספרו - לבנו אהובו, יונתן.
אני עומד מולכם, בני משפחת השכול, נרעד ונבוך נוכח כובד קרבנכם שאין לו שיעור; נוכח כאבכם שאינו פוסק; נוכח סאת געגועיכם שלא תוכל להימלא, נוכח יגונכם, שאינו שוכך.
לא בחרתם להיות חלק ממשפחת השכול. בעל כורחכם כרתתם ברית דמים עם מדינתנו ועם אדמתנו, והפכתם לבני משפחה אחת - חוצת מוצא, חוצת שיוך דתי ומעמדי.
לשכול הפרטי, שיש המתארים אותו כ'חיים על יד החיים', לא אוכל להציע היום מילים של נחמה. להיפך: זוהי ההתמודדות שלכן, משפחות אהובות; זוהי העמידה של כל אחד ואחת מכם בפני תהומות האובדן, והבחירה שלכם בחיים, המהוות לכולנו אות ומופת של תעצומות נפש ושל קדושת החיים.
יחד עם הָכְּנֶסֶת כולה, אני מצדיע לכם ומרכין את ראשי בפניכם.
ביום נורא ואיום זה, קול בְּרָמה נשמע.
מכל קצוות הארץ נקבצים תושביה ליד חלקות האהובים, ממאנים להינחם על שאינם. ואנו מקוננים, (במילותיו של המשורר טשרניחובסקי): "ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד. פרחי פרחים בך טמננו רעננים... הא לך הטובים בבנינו, נוער טהור-חלומות... ברי לב, נקיי כפיים... וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שְׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבוֹא...".
את מָעָין חיינו, היא ירושלים, ואת חירותנו, היא ארץ ישראל, אנו חבים לבנינו ולבנותינו שהיו לכופר חיינו; ללוחמים שבגדלות נפשם, בעוז רוחם ובאמונתם חוללו לנו נס - בהעניקם לנו בעתידם האבוד את עתידנו; את ההזדמנות לבנות ולממש את המחר המקווה שלנו.
ראי אדמה, כי אסור לנו לבזבז את ההזדמנות שציוו לנו הנופלים במותם.
ראי, כי נקיים את צוואת בנינו, היא צוואתה של קדושת החיים, ונפרוץ דרך היכן שנראה שאין מוצא; נזרע שאר-רוח היכן שכרסמה שגרת הדרך.
ראי אדמה כי ידענו לא לבזבז; בקרב על הגבעה הזו שאנו עומדים עליה היום, נהרגו שלושים ושבעה מבנינו, בידי לוחמי חטיבה 17 של צבא ממלכת ירדן שמזה שש עשרה שנים אנו ביחסי שלום עמה. ראי אדמה, כך גם עם מצרים, עמה אנו חולקים שלושים ואחת שנים של שלום, ללא מלחמה.
הסכמי שלום אלו, נקנו לנו בעובדת קיומנו האיתן והבטוח בארץ ישראל; הם נקנו לנו, בזכות בנינו, זכות בנים על אבות ואחים; וגם ביום אבלנו, אנו קוראים בשלום אל הרוצים בשלום - ועוד פנינו לעושה שלום במרומיו, שיעשה שלום בינינו ובין כל שכנינו.
ביום אבל לאומי זה, אנו עומדים הלומי כאב וצער אל מול שורת מצבות האבן הדוממות, ומתפללים לסופה.
ושואלת האומה שטופת הדמע: עד מתי יסופר בתולדות ישראל על "לובשי חול וחגור, נוטפי טללי נעורים"? עד מתי יסופר שהיו גם הם למגש הכסף, עליו ניתנת לנו מדינת היהודים?
בצר לנו, לצד חלקות אהובינו, בעת שאנו כגוף אחד, הנושא בכאב איבריו שנפגעו - נשכחים מאתנו לרגע המחלוקות, הספקנות ומעטה הציניות שהם כסותה של השגרה.
בהישמע צפירת קדושת היום, מתעטפים ומתרכזים כולנו בעיצבוננו השקט, ומחפשים נחמה בעוצמת היחד - אותו יחד, אשר קיומו מתגלה כנס בשעת האמת; אותו היחד הנמצא בבסיס הערבות ההדדית העמוקה והמחויבת, של עם ישראל וצבא ההגנה לישראל, על כל חייליו: יהודים, דרוזים ובדואים, ילידי הארץ ואלה שמקרוב באו.
יחד פשוט, נטול תחכום ומליצה, שעמד מאחורי שיעורי ההתנדבות יוצאי הדופן לשירות המילואים בשתי המלחמות האחרונות שידענו.
יחד, שעמד מאחורי שיירות הרכבים שנהרו לשדרות מכל רחבי הארץ, בעת שתושביה מצאו עצמם עורף - בחזית.
ככל שנוקף הזמן, וישראל כבר בת שישים ושתיים, השאלות עמן אנו מתמודדים הופכות מורכבות יותר, וכך הופכים גם אנו - תוהים, מהרהרים, מקוים.
ואולם, כיום הזה, כשכולנו מסתופפים יחד בצל עננת השכול, נראה שמקצתה של צוואת בנינו מונחת לפתחנו. כדי שנהיה ראויים לקורבן - לקורבנכן, משפחות אהובות, יהיה עלינו ללמוד, כפי שלמדתן אתן, לקיים את ה'יחד' שלנו, גם בימי השגרה והחולין, מחוץ לסוכת אבלינו.
ראו, בנינו, כי יכול נוכל .
אל מלא רחמים ינחמכן,
משפחות יקרות.
יהי זיכרונכם, בנינו,
צרור בצרור החיים.
