לשכול אין צבע של מתכת זוהרת, לשכול אין צבע בוהק. בכל יום אני יכולה למרוח צבע של שכול על פניי וזה הצבע שקיבלתי ממך אחי. כבר שנים שהצבע הזה לא נוטש אותי. זה צבע ללא צבע, זהו צבע שקוף זהו הצבע שרואים בי ואני לא מרגישה. זה הצבע שמכאיב לי ואיני יכולה לומר מה כואב בתוכי.
האמת, איני צריכה לטקסי יום הזיכרון, למעשה ממש לא בא לי ללכת להצטופף בבית הקברות ביום הזיכרון הקרוב. האמת, לא בא לי להיות במקום שבו נחמסת ממני האינטימיות שלי עם אחי. ולעולם אין לי אינטימיות עם אחי. הוא איננו.
ואמרתי שהשכול שלי אינו מריח ואינו מסריח. השכול שלי לא מפריע. איני זועקת כבר שנים. למעשה, אני כמעט אילמת. מה שיוצא לי בעיקר זורם ממני אל הכתב כי לדבר איני מסוגלת. איני מסוגלת כמעט לדבר עליך אחי. מה כבר אני יכולה לומר עליך. הזיכרון הולך ומטשטש עם השנים. לא השארת לנו סרטי וידאו. התמונות באלבום הולכות ומצהיבות, החלטתי לא להקים פינת זיכרון על קירות ביתי ואתה חרוט כך בנשמתי לעולם בלא שיש עדות חיצונית לכך. האמת, גם את תמונתך אני כלל לא מחזיקה. יש יאמרו מדחיקה. מוחקת. זורקת. לפעמים אני עדיין יכולה לשוחח איתך אבל כעת השידורים שלנו הם כמו בין שני אנשים שנותק הקשר ביניהם שנים רבות. מה כבר אני יכולה לספר לך? מעט מאוד אני יכולה לומר לך. מה תוכל לומר לי? למה אתה מתגעגע, אחי?
השנה יותר מבכל שנה אני עסוקה בלחשוב על המחיר ששילמת. השנה יותר מבכל שנה אני מהרהרת על הבזבוז המשווע של חייך. וכך כשאני עומדת בכיתה אני מיטיבה להסביר לתלמידיי את השיר "ראי אדמה" של שאול טשרניחובסקי. אני יודעת עד כמה עיוולת לטמון אותך במקום לשתול זרעי כוסמת ושיבולת שועל. אני יודעת בדיוק עד כמה החמצת את חייך. אני יודעת שכאשר אני מחייכת החיוך שלי הוא מסתיר את החיוך שלך. אני יודעת שמשהו בי מסתיר את הגנים המבוזבזים שהלכו לאיבוד ברגע שנלקחת מאיתנו בהיותך בן תשע עשרה שנים, בי"ז במנחם אב כתבו על המצבה שלך. התפלאתי שנים איזו נחמה יש במנחם אב כשקוברים חייל שלא הגיע לגיל עשרים. ומוזר ביותר שעיגלו את מניין שנותיך מטעם משרד הביטחון. אתה בן עשרים כשלמעשה גזלו ממך כחמישה חודשים. אינך בן עשרים לעולמים.
השנה יותר מבכל שנה אני עסוקה בכעס על אותו מגש הכסף. המחיר הזה שבו התחייבנו לפדות את אדמת הארץ הוא מחיר לא נורמלי. אני חושבת על כל פיסות מגש הכסף שמחזיקים בה ההורים השכולים, היתומים האלמנות וכן גם האחים. אני חושבת על החיבור הזה בין המחיר לבין העצמאות. על הקשר בין הגבורה לבין הצורך לתרום את היקר שלך. והאדמה עדיין פוערת את פיה וצמאה לדם. רק בפסח האחרון נפל עוד חלל אלירז פרץ ז"ל, גם אח שכול וגם חלק ממגש הכסף בעצמו. ואני בוכה עם אמו בהספד, ואני מכירה את הכאב הזה שצובט את הלב לעולמים, מן הצד הזה של האחים, ורק דבר אחד אני מבקשת לא להכיר כאב אחר, לא לדעת יותר את הכאב הזה שמקריב קורבנות אדם.
כשחוזרים מחופשת הפסח ומתחילים הטקסים בבית הספר, יום השואה ואחר-כך יום הזיכרון, כבר יודעים להתבונן לכיווני וכבר יודעים לשאול לפעמים רק במבט ולפעמים ממש במבע. את מתכוננת ליום הזיכרון? ואני נזכרת בשיר "ירושה" של חיים גורי על כך שהבנים נולדו עם מאכלת בליבם. כן, אני מתכוננת ליום הזיכרון אני מבינה שאי-אפשר לחמוק מן התשובות. והלוואי שלא הייתי במוכנות הזאת ליום הזיכרון. ואני שוקעת בהרהורים הללו בהם העולם הזה היה רחוק ממני. והצבע הזה של השכול לא מוכר לי. מנסה להרהר בשלושים ושש שנים של יגון שלא נגמר. עצב שפורץ בגלים. פעם אני שמחה על כל שיש לי ופעם אני עצובה על כל מה שאין לי. כמו במאניה דיפרסיה מנתבת את עצמי בין שפל לגאות. הלוואי יכולתי למחוק מן הלקסיקון שלי את המחיר הזה. למחוק לצמיתות את היותך חסר בעולמי. למחוק את האיבר שנגדע מחיי. נעלם והותיר אותי חסרה.
בעיתון היום הייתה רשימה ארוכה של דמויות בסגנון "אתה חסר". וחיפשתי אולי מישהו הכיר אותך ואולי רשם שם במקרה שטוביה פיינגולד חסר. ואולי לא רק אתה אלא כל חייל צעיר שחסר למישהו אחר. ואחר אני מבינה שאתה לא באמת חסר לאף אחד. למי אתה יכול להיות חסר? הרי כמעט לא חיית. בקושי סיימת בית ספר בקושי סיימת את שירותך הסדיר. בקושי היית איש. בקושי היית חייל. רק לנו אתה חסר כאן.
ביום הזיכרון הזה אין לי חשק להתקהל בהמון ולהיות שייכת לכלל. רציתי כל-כך שהשנה יניחו לי להתייחד עמך בלא שיקראו ליום יום הזיכרון. שיחדלו לקרוא הספדי על במותיך חלל, הצבי ישראל, איך נפלו גיבורים. רציתי שיום זיכרון אחד יניחו לי לנפשי. רציתי שיום זיכרון אחד לא אבהל מתרועת הכבוד. האמת, לא רציתי לעמוד ליד קברך אחי ולהסתכל על השכנים לידך. שוב אותה שכונה. שוב אותן כריות המצבות השותקות, ושוב אותן פני אמהות ואחים ואחיות, וילדים שצמחו מבלי שהכירו דוד או אח.
השנה זה אחרת אני אומרת לעצמי. תלכי בכל זאת. אולי יבוא לך שם לצד העצים שהזקינו. השנה זה יהיה אחרת, תוכלי אולי לדבר עם מי שדומה לך. אולי ברגעים האלה של הזיכרון הקולקטיבי תמצאי נחמה. ואז אני יודעת שזוהי נחמה עלובה. את נזכרת בכל אותן השנים שהגעת לטקסי הזיכרון. את נזכרת באמהות שהתמוטטו והכרת את רובן. את זו שכבר אינה מגיעה ואת זו שעדיין מגיעה ויושבת כל העת שותקת ודמומה מחבקת את מצבת בנה. ואת מגיעה למקום כמו מתוך מחויבות לא לנטוש ולא לעזוב את אחיך כמו יתום. את שם למענו, שיהיה כמו כולם.
אין לי בבית זיכרונות מוחשיים, כבר שנים אני מבטלת את הסימנים. מוחקת ומוחקת כל הזמן רק שלא יראו רק שלא ידעו. גם לילדיי איני מספרת כמעט. וכשבני הקטן חוזר יום אחד מבית הספר הוא מספר לי משהו ופתאום מתברר לי שאף פעם אבל אף פעם לא דיברתי איתו על אחי. רק כשהם מגיעים לגיל שמונה כמעט אני מסוגלת לומר משהו על האין-יש הזה שמחקתי.
והשנה יותר מבכל שנה אני מבינה מדוע איני רוצה לזכור את הליכתו של אחי. השנה יותר מבכל שנה אני מבינה סוף-סוף מדוע איני רוצה סימנים של שכול בביתי. השנה סוף-סוף אני מבינה מדוע הרגשתי רגשות אשמה שנים רבות. אני מקבלת שיחת טלפון מאחי הצעיר, הוא מצא מסמכים בתוך הרדיו הישן. הוא לקח את המסמכים של טוביה. שירים ישנים. מכתבים. ניירת שלא התעניינתי בה. והוא שואל אותי בכאב את חתמת על קבלת המסמכים? ואני שואלת אותו על מה אתה מדבר? אני באמת, לא זוכרת מה היה כשהביאו מן הצבא פריטים אישיים כעבור שבועיים מנפילתו של אחי. חלפו יותר משלושים ושש שנים. זיכרוני בוגד בי באופן שיטתי. מחקתי המון מן הזיכרונות ובוודאי זיכרון זה בו אני מקבלת את החפצים האישיים של אחי. לא הייתה במי שמסרו לי את החפצים חמלה. האם זה היה מעשה שבשגרה? האם מישהו הרהר אחר כך על המעשה שמסרו לי האחות את החפצים האישיים? האם מישהו בירר מדוע חתמתי אני ולא בעל סמכות? ואולי זה היה עדיף כך להטיל זאת עליי? אולי זה היה עדיף להטיל זאת עליי שכן הוריי דמו באותם ימים למי שעזבו אותם כוחותיהם. מנין הייתה הזכות להעביר אליי את הפריטים האישיים ולהחתים אותי לנצח בארכיונים כמי שקיבלה את החפצים.
לא הלכתי לראות את חתימת ידי כעבור שלושים ושש שנים. אני מאמינה שזה נכון. אני מאמינה שאף אחד לא זייף את חתימת ידי. זו הייתי אני שחתמתי על פיסות מגש הכסף כשהביאו לי את מה שנשאר מאחי. ומה נשאר מאחי? גופיה, חולצה. גרביים. דפים צהובים. שירים ישנים. מחברת שכתב בה. עט. וגם מכתבים ממני אליו, מחברים אליו.
השנה מוזר לי ללכת לבית הקברות. לעמוד לידך ואולי לחוש את תחושת האשמה הזאת שקצת חמקה ממני שנים רבות ופתאום צצה ועלתה בשל מעשה בירוקרטי שלא הייתה לי שליטה עליו. אני יודעת שהשנה יש בי התנגדות אחרת ליום הזיכרון. איני צריכה לו. איני צריכה לו כלל, ואף על-פי כן אלך ואעמוד כדי שלא תהיה לבד בתוך ההמון. אלך לעמוד לידך אחי, כעת כשאינך כבר צריך לי ושדמיך זועקים מן האדמה אין לי לתת לך הרבה אלא רק את עמידתי השקטה, ללא מילים. רק התייחדות בצל העצים.
מגש הכסף שבו שולבת, אחי, לא מייפה את הכאב לא מרפה את הגעגועים.
שכב בשלום על משכבך. אחי...
