משהסתיימה פעולת הובלת הצנחנים לאתר הצליחה, עברה פלוגת הטנקים של יוחאי (פלוגה ח/599), ת"פ חטיבה 14, כדי לסייע בהרחבת המסדרון. משהגיעה לצומת "טרטור לקסיקון" ובניגוד לסיכום שלי (מן הסתם תחת הפצרתו של המ"פ), המשיך כץ לנוע על גבי טנק המ"פ. וכך, בסביבות אחד ממתחמי "החווה הסינית" ומצפון לצומת, נפגע הטנק מטיל סאגר.
מעדות הנהג שחולץ הסתבר כי כץ עף מהטנק, התאושש וחזר לשם חילוץ הנהג. לאחר שפינה אותו למרחק ביטחון מהטנק הבוער, חזר כדי לחלץ את יתר אנשי הצוות. משהגיע בסמוך לדופן, התפוצץ הטנק - ויהושע כץ, במעשה גבורה שאין רבים כדוגמתו, נהרג.
כעבור שלוש שנים, בהיותי אלוף משנה וסגן מפקד אוגדת סיני, ניתחתי "בפעם האלף" את אותו אירוע. ולראשונה שאלתי את עצמי מדוע הייתי צריך להעמיד סייר למ"פ טנקים. וכל זה בציר כביש המצוי בשטחי סיני, שם שלט הצבא היקר שלי מאז יוני 1967. מה שאמור היה כמקובל בכל צבא מקצועי, להיערך נכונה מול כוונות ויכולת האויב. כלומר, לתכנן את הגנת סיני, לבצע תרגילי מגננה, להכין מכשולים ולבצע סיורי מפקדים להכרת השטח. כל שכן כאשר מולו מתאמן המצרי בצליחת התעלה - בהתאמה להצהרות נשיאו (אנואר סאדאת) קבל עם ועולם - על כוונותיו לצאת למלחמה מוגבלת, "במטרה להביא להפשרת הקיפאון המדיני", בסוגיית סיני ותעלת סואץ.
ומאז, כאשר לידי ניסיון ויוקרה כמפקד וכלוחם, העזתי "להרים את השמיכה" המכסה את ביצועי צה"ל לדורותיו. משם זיהיתי, למרבה הפליאה, כי עיקר המסד שעליו בנוי הצבא נשען על מיתוס, בעוד לקחי אמת במלחמות אינם מופקים.
לשם סיכול הרע הזה, פיתחתי במהלך השירות, ולאחר מכן כאזרח, שיטות ותובנות כמענה הולם לתת-התרבות שנוצרה ומוכרת כ"ישראבלוף", הפוגענית יותר מכל אויב.
לדידי, אין דרך זולת זו, כדי לממש את צוואתו של יהושע כץ הגיבור, שלו ושל חבריו הנופלים אשר "במותם, ציוו לנו את החיים".
