"שמעת שעודד נהרג, נכון?" - יוני 1967, קנטרה, תעלת סואץ.
כך, מהערת אגב של הסמל ג'ילו, נודע לי שהחבר הכי טוב שלי נפל. נח"ל-מוצנחניק חילוני שכמוני - הפסקתי להתגלח. מאז אני עם זקן.
עודד קורצ'ין קיבל אותי לכיתה ח', בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, בחיוך רחב: "בוא, חביבי, אתה צריך קצת הסברים". מאז הפכנו לאחים. יחד בכיתה: עודד בלט בכימיה - ובתנ"ך. יחד בגדוד "החורש" בצופי "מודיעין": בפעולות ובטיולים הנהדרים - עודד איבד מצלמה בשיטפון שתפס אותנו בנחל ערוגות... יחד אחרי הבנות: עודד תפס את יפהפיית המחזור עליזה. יחד מדריכים: עודד את כיתות ה'. יחד בהתנגדות להפקעת אדמות ערבים בגליל, מגבשים תפיסת עולם ועמדות פוליטיות. יחד בגרעין נח"ל-מוצנח לתל-קציר, יחד בטירונות. במסעות, הפלטפוס של עודד הכאיב ודימם: "תן לי ת'נשק, עודד"; "לא, אני אסתדר". הפלטפוס של עודד מנע צניחה. בסוף הטירונות, לכן, לראשונה התפצלנו: כשאני המשכתי לצניחות בגדוד הנח"ל המוצנח, עודד הלך לשבטה, והפך למדריך קשר וקשר מג"ד. התכתבנו בלי סוף, ולעיתים הצלחנו גם לתאם חופשות. באחת מהן תכננו ללכת לפטרה... (חברה חכמה עצרה אותנו).
כשפרצה מלחמת ששת-הימים נלחמתי בחטיבת הצנחנים בציר הצפוני של סיני, מאל-עריש עד התעלה. עודד נלחם בציר המרכזי, באום-כתף, רץ אחרי המג"ד בראש. תקלה בקשר עצרה אותו לבדיקת המכשיר המסורבל. דרך מכשיר הקשר ננעצו בעודד 6 קליעי מקלע גוריינוב.
מאז לחמתי עוד, כצנחן מילואים, ואיבדתי עוד חברים, וקרובי-משפחה. ביום-הכיפורים, במלחמת לבנון (הראשונה), ובאינתיפאדה (הראשונה). אבל עודד - נעמי, אישתי הפסיכולוגית החכמה, אומרת שמאז, ארבעים ושלוש שנים, אני בהלם קרב, ולוחם שלום. התמונה של עודד תלויה אצלי מאז לצד המיטה, אני קורא שוב-ושוב בחוברת שהוצאנו לזכרו, אני שומר על קשר קבוע עם משפחתו - עם מרים אמו, עם עמוס אחיו, ועם בן-אחיו הנקרא על שמו - עודד קורצ'ין. אני חוזר ועולה לקברו בהר-הרצל, גם עם נעמי וחמשת ילדינו. אני חוזר ומעלה את זכרו בכל מפגש מחזור - של הכיתה, של הגרעין, של "החבר'ה".
ושעות ספורות אחרי יום הזיכרון, נחגוג, ציונים שרופים שכמונו, את יום העצמאות. על-פי-רוב, בערב-שירה ומנגל. עודד היה אשף במנגל, אבל זייף נורא בשירה. אנחנו פותחים ב"אין לי ארץ אחרת".
