כלואה בגופי

[הערה: התשובות מפיה של אורית מרטון נכתבו על-ידי צפרה מרטון] הרגע ההוא / אורית מרטון

בָּרֶגַע הַהוּא רָאִיתִי

תְּמוּנוֹת הֶעָבָר שֶׁבָּרַח

זִכְרוֹן הַדְּמָעוֹת שֶׁבָּכִיתִי

שׁוֹשַׁן לִבִּי שֶׁפָּרַח.

בָּרֶגַע הַהוּא יָדַעְתִּי

הַתְּמוּנוֹת לֹא יָצִיקוּ לִי עוֹד

כִּי בּוֹר־הַחַיִּים בּוֹ מָעַדְתִּי

עָמֹק וְרָחָב עַד מְאֹד.

אֲזַי רָצִיתִי לִשְׁכֹּחַ

וְהֵם מִסְּבִיבִי לֹא רָאוּ

עַד כַּמָּה רָצִיתִי לִבְרֹחַ

מִכְּאֵב הָרֶגַע הַהוּא. דצמבר 1981 (להיות כלואה בגופי, עמ' 13) מי שקורא בשיר "הרגע ההוא" מתוך ספרה של המשוררת אורית מרטון במנותק מן הספר לא יכול לשער מהו העולם בו חיה המשוררת. את השיר כתבה המשוררת בהיותה בת חמש עשרה בלבד בעת שחייתה בקיבוץ גת. נערה צעירה שביטאה בציורים מטפוריים רוויי ניגודים את עולמה. "שושן לבי שפרח" בבית ראשון ובבית השני "בור החיים בו מעדתי/ עמוק ורחב עד מאוד". מהו זיכרון הדמעות אותן חוותה המשוררת? ומדוע הרגע ההוא חרוט בנפשה של הדוברת ואין ביכולתה לברוח מכאבה זה? תחושת הניכור והבדידות באים לידי ביטוי בבית שלישי, הסביבה אינה מבחינה ברצונה של הדוברת, לשכוח ולברוח. אפשר וניתן לקרוא את השיר כשיר המבטא כאב וגם החמצה. אפשר וניתן לקרוא את השיר כשיר המבטא כאב אוניברסאלי בלא התייחסות לקונקרטיזציה. יחד עם זאת תפיסת עולם המבטאת צער וחמלה על גורל ה'אני' בגיל כל כך צעיר מותירה שאלה בלב הקורא. מהו אותו גורל שהוביל את המשוררת לצייר את הציור הלשוני 'בור חיים'? אורית מרטון אינה משוררת ככל המשוררות, אורית מרטון אינה יוצרת ככל היוצרים, בימים אלה היא מפרסמת ספר שני לציבור הרחב ואין לה נוצה לכתוב בה, ואין לה עט לכתוב שלא לדבר על מחשב. כל עולם המושגים הקיים בעבור יוצר: נייר, עט או מחשב אינו קיים בעולמה של אורית מרטון, כל אלה אינם נגישים לה כפי הצורך. כל אלה הם בבחינת חלום בלתי מתגשם עבורה. כמי שנפגעה בלידתה וסובלת משיתוק מוחין בדרגה חמורה אין היא יכולה להשתמש בגופה בצורה מיטבית. כשהיא רוצה לכתוב שיר היא אינה ניגשת לשולחן העבודה כמתבקש. כשהיא רוצה לכתוב סיפור היא אינה בונה פסקאות אט אט ומאחה לכדי סיפור. היא פשוט אוגרת הכל במוחה. ורוחה של אורית מרטון אינה מוותרת. היא כותבת וכותבת ואינה מרפה למרות כל הכאבים. אורית הצליחה למצוא גשר שיוביל את העולם הבריא להכיר מעט את עולמה כנכה בזכות המתווכים שמלווים אותה לאורך חייה. בתחילה היו אלה ההורים צפרה ואמנון והסבתא רגה ואולי אחרים, אך לי אין כלים לדעת מי הם. ואחר כך בשנים האחרונות מזל עודי המלווה את אורית ומצליחה לקלוט את שיריה וסיפוריה. בשנת 1999 פרסמה אורית את ספרה הראשון "הגידו בגת". זהו מחקר היסטורי על ראשית קיבוץ גת. הספר יצא לאור בתמיכת קרן "חבצלת" של הקיבוץ הארצי ובעזרת הקרן לעידוד היצירה מטעם המועצה האזורית יואב. הספר הפך להיות מקור ידע היסטורי חשוב ביותר למי שכותב עבודת מחקר על הקיבוץ. ספרה השני "להיות כלואה בגופי" (48 עמ') ספר שירים יצא לאור בהוצאה פיוטית בשנת 2010. הספר מתאר את עולמה כאדם, כאישה, וגם כנכה. אורית מדגישה בכתיבתה את היותה אדם, אישה ולא רק נכה. אלה אמירות מאוד ברורות בשירתה, ואלה גם השערים שבונים את שערי הספר. אמת של חג / אורית מרטון

אֲנִי נָכָה, רַק נָכָה,

לֹא גּוּף שֶׁל אִשָּׁה בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים.

אִם אֶעֱמֹד - לֹא יִשָּׂאוּנִי רַגְלַי,

אִם אֶפְסַע צַעַד - אֶמְעַד,

אִם אֶחֱרֹק בְּשִׁנַּי

דִּבּוּרִי לֹא יַהֲפֹךְ לְרָהוּט.

אֲנִי רַק נָכָה,

כַּיּוֹם בַּת נָכָה,

כְּלוּאָה בְּצִינוֹק חַיַּי,

רוֹעֶדֶת מֵחֹם, הַשְׁפָּלָה וּכְאֵב,

מְצַפָּה לַשָּׁוְא לְקוֹל אָדָם. יוני 2004 (להיות כלואה בגופי, עמ' 37) כעת הספר נולד, והפניתי באמצעות אמה של אורית, צפרה מרטון, שאלות אליה כדי לנסות ולו במעט להבין מהו העולם בו היא כותבת ומהו העולם אליו נולדים שיריה. ש. הכתיבה מהווה גם סוג של תרפיה בעבורך אבל אינך מסוגלת לכתוב בעצמך, שכן הקשיים הרבים בדרך לכתיבה לא מאפשרים לך זאת. האם כתבת בעברך? מנין אוצר המילים העשיר שלך? האם את קוראת? מה את אוהבת לקרוא? או מה מקריאים לך? מי המתווכים שלך לעולם? האם היית רוצה לקרוא חומרים נוספים, והאם היית מעוניינת להרחיב את תחום הידע שלך? ת. מעולם לא כתבתי בכוחות עצמי (חוץ מניסיון של כמה שנים להקליד באמצעות האף, שלא עלה יפה). רוב חיי אני מכתיבה. למדתי לנצל דרך זאת ככל יכולתי. קשה לי לומר מאיפה באה השפה שבה אני משתמשת, כיוון שאינני מסוגלת לקרוא בעיניי. במשך עשרות שנים שמעתי קלטות של ספרים שונים מספריית העיוורים, ללא בחירה שלי. הקריאה והלימוד חסרים לי מאוד והייתי רוצה לקרוא יותר - כרגע בעיקר על נושא היצירה והכתיבה - כדי להתקדם בתחום זה. ש. כיצד את מעבירה את הרעיונות ואת המילים לכתיבה, כיצד את מצליחה לשמור את השיר כדי "שלא יברח"? אדם בריא שלא יכתוב את שירו באותם רגעים יכול לאבד אותו, אבל את יכולה להכתיב למזל או לכל מי שנמצא בסמוך אלייך עם בוקר מספר שירים. ספרי על כך. ת. רוב העבודה שלי על שיר מתבצעת במחשבתי. יש הרבה רעיונות שעוברים לי בראש ונשכחים מייד. אחרים אני זוכרת ומנסה לפתח אותם בראשי לרמה של שיר ראשוני. אחר כך יש עוד שלבים קבועים של מחשבה ועבודה בראש עד שהשיר מוכן, וגם אז אני משתדלת לעבור עליו או לפחות על שמו כל יום או כל כמה ימים עד שיש לי אפשרות להכתיב. לרוב יש לי כעשרה שירים בראש, אבל זה יכול להגיע אפילו עד עשרים. ש . עד כמה שידוע לי החשיפה שלך הייתה הדרגתית, בתחילה נחשפה כתיבתך לבני קיבוץ גת, ואחר כך נחשפת בפני העובדים והדיירים במעון הנכים בנתניה בו את מתגוררת מגיל 28. האם החשיפה הייתה שונה בין שני המקומות? מהי החשיבות לדעתך, לפרסום שירייך ברבים? מה הן הציפיות שלך לאחר המפגש של יצירותיך עם הציבור? ת. החשיפה האמיתית הראשונה שלי הייתה רק לאחר שהתאקלמתי במעון נכים נתניה, שם התחלתי לכתוב שירים לאירועים ולטקסים, ולאחר מכן גם שירים מוזמנים למטרות שונות. חשיבות החשיפה במעון ובעיקר מחוץ לו היא עבורי האפשרות שבני אדם אחרים יקראו וישמעו את הזעקה של נפשי הנקרעת בין הגוף המוגבל מאוד לראש התקין. הייתי רוצה לקבל תגובות שיתנו לי כוח להמשיך ולהתפתח בתחום הכתיבה. ש. אילו שירים את אוהבת בקובץ? מה את כותבת כעת? האם את מרגישה שכתיבתך משתנה ומתפתחת כעת בעקבות החשיפה שלך וגם בעקבות המפגש שלך עם כותבים אחרים, כי את מגיעה כעת לערבי קריאת שירה. ת. אני מרגישה שכתיבתי השתפרה מאז שנחשפתי למשוררות אחרות ובמהלך העבודה איתך על ההוצאה לאור של ספרי "להיות כלואה בגופי". יש לי כבר כמעט עשרים שירים חדשים בראשי. מלבד זאת אני מתכוונת לעבור על קטעים שכתבתי במשך השנים ולבדוק אם אוכל לשלבם בספר נוסף, לאו-דווקא בתחום השירה. ש. האם יש לך חלומות בתחום הכתיבה שטרם הוגשמו? ת. אני רואה בכתיבה את ייעודי בחיים ואני רוצה מאוד לקרוא וללמוד; לשפר את כתיבתי; ולפרסם ספרים נוספים שיעזרו לקהל "רגיל" להבין טוב יותר את ה"שונה" (הנכה). כמובן יש לי גם צורך לפרוק מתוכי רגשות בדרך השירה והפרוזה. ש. האם קיימת דמות שהשפיעה עלייך ביותר בכתיבתך? האם יש יוצרים שאת קוראת ביצירותיהם ורוצה להיות כמותם? ת. כפי שאמרתי, עד התקופה האחרונה לא הרביתי לקרוא או לשמוע ספרי שירה, ועל כן אין משורר מסוים שאני אוהבת או רוצה להידמות לו. אני רוצה פשוט להיות אני. ש. אורית, היטבת לתאר את רגעי הלידה שלך ואת הרגשתך בעקבות הפגיעה הבלתי הפיכה בסיפור הקצרצר "חמישים חמישים", וגם בחרת לפתוח את הקובץ בסיפור זה. האם את שואלת את עצמך, מה היו חייך לולא נפגעת בלידתך? ת. בעבר, בעיקר בעשור השלישי של חיי, עסקתי הרבה ב"אילו". המצאתי לעצמי "כפילה" שלכאורה נשמה בלידה והצליחה לחיות את החיים שלא היו לי. המחשבה על הכפילה הזאת הביאה אותי אל סף טירוף. היום, לשמחתי, אני שלמה עם עצמי ועם החיים במעון, עד שאני יכולה להגיד משפט כמו "רק במעון אני באמת אני".

קשה לי מאוד לכתוב על היצירות של אורית. אני מוצאת שהשירים כתובים בשלמות, צמצום מדוד וחד שמפיק שירים בעלי עומק. אשאר תמיד בתחושה של החמצה שמא לא הבנתי אותה עד תום. קו פרשת המים / אורית מרטון

לְאָן

יוֹבִילוּ אוֹתִי

נְתִיבֵי אַהֲבָתִי

מֵעֵבֶר לְקַו

פָּרָשַׁת הַמַּיִם

בֵּין

אֶתְמוֹל וּמָחָר,

חוֹלֵף וְנִשְׁאָר,

אָסוּר וּמֻתָּר,

נִמְנָע וְאֶפְשָׁר

לְאָן אֲהוּבִי

תִּקַּח אֶת לִבִּי

מֵעֵבֶר לְקַו

פָּרָשַׁת הַמַּיִם

שֶׁל

חַיֵּינוּ? 1990 (שם, עמ' 33) שיר קצר בו פונה הדוברת אל נפשה וגם אל אהובה. זהו שיר בלא בתים הכתוב ברצף אחד, שורות קצרות. כשהשאלה המרכזית מופיעה בשורה הראשונה של השיר. "לאן". קו פרשת המים של הדוברת בשיר הוא קו מטפורי שמחלק את עולמה. בין אתמול ומחר בין מותר לאסור בין נמנע ואפשר. השיר מבטא גם אמירה פילוסופית באשר לאהבתה של המשוררת, באשר לאהובה של המשוררת. יש גם בשאלה מן האירוניה. לאן כבר תיקח אותי? והיא יודעת שכל שניתן למסור לאהוב הוא ליבה. והיא יודעת שהמעבר אינו קל כי קו פרשת המים של שניהם הוא קו פרשה שמגביל אותה שיש בו ניגודים שאין אפשרות לחצות אותו. ולכן השיר הוא שאלה ארוכה ובה חזרה על המילה לאן. תהייה רבה, איבוד דרך, פרשת דרכים שאין אפשרות למצוא את הדרך. והמים כאן גם מטאפורה לחיים, רצונה של הדוברת לחוות את החיים עד תום ולכן היא משתמשת גם במטאפורה הזו של המים המבטאים חיים, ויחד עם זה הכרה שזו שאלה רטורית, שאלה שהתשובה עליה ברורה. כמו נאמר לאן תיקח אותי כשאנו חיים בתוך המגבלות שלנו. בשיר הארספואטי "מיעד לייעוד" כותבת אורית על דרכה כמשוררת נכה. היא כותבת על ניסיונותיה לברוח מן הנכות והדרך שבה היא זוכה לעצמאות. רק באמצעות הכתיבה היא משיגה התחמקות מן העולם המוכר לה. בעזרת הכתיבה היא מצליחה לחמוק מ"רכבת הנכות", אך אם נדמה שהבריחה קלה, טעות ביד הקורא. היא מתארת את הכתיבה באמצעות מטאפורה של הר. הכתיבה היא הר שעליה לטפס עליו. האבנים בדרך נערמות לכדי מילים במובן מטאפורי היא כותבת על המהמורות בחייה. את הקשיים פורטת המשוררת למילים. מיַעד ליֵעוד / אורית מרטון

עֶרֶב עֶרֶב חוֹמֶקֶת מֵרַכֶּבֶת הַנָּכוּת,

מִתְּלָאוֹת הַיּוֹם יוֹם,

יוֹצֵאת לְטַפֵּס עַל הַר הַכְּתִיבָה.

יוֹרֶדֶת עַל אַרְבָּעוֹתַי, מַתְחִילָה בְּטִפּוּס.

מְרִימָה אֶבֶן בַּדֶּרֶךְ, מוֹצֵאת מִלָּה,

עוֹבֶרֶת בַּחֹרֶשׁ, חוֹרֶזֶת שׁוּרָה.

הַשְּׁבִיל מִתְפַּתֵּל, הוֹפֵךְ לְמִשְׁעוֹל,

אֲנִי עַל גְּחוֹנִי מַמְשִׁיכָה עוֹד לִזְחֹל

אֶל דֶּגֶל שֶׁקָּרָאתִי כָּל הַלַּיְלָה כְּיַעַד

וְהִנֵּה לְאוֹר שַׁחַר אֶרְאֶה: זֶהוּ יִעוּד. ינואר 2010 (שם, עמ' 47) אורית משוררת מזן אחר, משוררת חדת הבחנה. בעלת ביטחון עצמי והכרה ביצירתה. בקרוב תהיה השקה חגיגית של יצירתה החדשה "להיות כלואה בגופי". אורית תשב על הבמה באולם הספרייה העירונית במדיה טק נתניה, שדרות בנימין 60 ב-4.5.10. נברך ונקרא משיריה של המשוררת. אתם מוזמנים. הכל מתחיל בשמונה בערב. נשמח לראותכם בין האורחים.