כאשר לפני שנה חגגה תל אביב מאה שנה להולדתה, הייתה יפו בת 4,000! מזה שנים רבות, האחות התאומה הזנוחה של תל אביב, חיה בשוליה, בתיה חרבים למחצה וכל הישראלים מפנים לה גב. למעט בשנות השישים והשבעים, בהם חגגה "יפו העתיקה" פרויקט משופץ יפהפה - עיר אמנים, גלריות וכמה מסעדות כמקום אליו כל תל אביב לוקח תיירים לביקור, לא הייתה עדנה לעיר ההיסטורית. מאז, הותירה מלחמת הקוממיות את סמטאותיה ובתיה של יפו חרבים למחצה, שכוחת אל ואדם. תושביה המקוריים של יפו חיו עשרות שנים בתנאים ירודים כאזרחים סוג ג'. מאז האינתיפאדה של שנת 2000, רוב הישראלים הגיעו בקושי ליפו. אם הגיעו, היה זה בעיקר לתיאטרון גשר ולכמה מסעדות ששרדו.
בינתיים, כמו באגדות, כמה יזמים וכמה ישראלים בעלי חזון וגם ראש העירייה
רון חולדאי עבדו במרץ על שיפוצים משמעותיים, בנייה מסוגננת כראוי, שכונות מגורים מעוצבות, ריצוף כבישים ומדרכות, שיפור תשתיות וראה זה פלא - יפו החלה להתבלט כפרויקט של תרבות, ארכיטקטורה, מגורים, מסחר, טוב-טעם, שמחת חיים ועסקים.
פרויקטים כמו "התחנה", מרכז תרבות ענקי ומטופח ובו תחנת הרכבת מזמן העות'מאנים, וגם שיפוץ מתקדם של נמל יפו (שעדיין לא הסתיים), וגם שיפוץ כיכר השעון ושוק הפשפשים ובנייני פאר חרבים ששודרגו לבתים מרשימים - הפכו את האחות המבוגרת של תל אביב לאבן שואבת. תל אביב אכן התרחבה ימה וקדמה ולכל הכיוונים, יפתה והתעשרה ברובעים אטרקטיביים כיאה לכל עיר גדולה והיסטורית. הנה לפנינו האחות - יפו - מתבלטת כיהלום בתהליך ליטוש מתקדם.
יפו, שדרך הנמל שלה הגיעו בשלהי המאה ה-19 רוב מייסדי המדינה מה"חשובים" ועד עמך, הפכה עכשיו מעיר תנ"כית לעיר תיירותית אטרקטיבית, בנויה מסביב למפרץ ממנו מזדקרים מגדלי הכנסיות והמסגדים שלה, על ההיסטוריה העות'מאנית והבריטית, על שכיות הארכיאולוגיה והאגדות שצברה בשנות קיומה היא שוב, כפי שראוי לה להיות, אבן טובה. "אין כמו יפו בלילות", כמו ששרה רביעיית מועדון התיאטרון בשנות השישים של המאה הקודמת.
