ביום חמישי 4.9.97 איבדתי את בתי סמדרי בפיגוע התאבדות ברחוב בן יהודה בירושלים. ילדה יפה מתוקה ועליזה בת ארבע-עשרה. סמדרי היתה נכדתו של לוחם השלום, האלוף במילואים מתי פלד, מפורצי הדרך לדיאלוג ישראלי-פלסטיני. היא נרצחה כי לא השכלנו לשמור על ביטחונה בדרכו של מתי, הדרך האחת, הנכונה והאפשרית - דרך השלום והפיוס.
אני לא צריך יום זיכרון כדי לזכור את סמדרי. אני זוכר אותה כל הזמן, ללא מנוח, כבר שלוש-עשרה שנים ארוכות וארורות. אבל החברה הישראלית זקוקה מאוד לימי הזיכרון. בכל שנה היא נשאבת אל הריטואל השנתי: משואה לתקומה, צפירות ושירים, על רקע תמונות חיים שנגדעו וסיפורים קורעי לב... וקשה להימנע מן התחושה שריכוז השכול נועד לבצר את תחושת הקרבנוּת שלנו, את צדקת דרכנו.
... ואני חושב על תחנות חיי, על המסע הארוך שעברתי בדרכי אל ההגדרה מחדש של עצמי. מן הנער הצעיר שלפני שלושים ושבע שנים לחם עם פלוגת טנקים מרוסקת מעבר לתעלת-סואץ, מהאב הצעיר שהסתובב לפני עשרים ושמונה שנים ברחובות ביירות המופצצת... הייתי תוצר מובהק של מערכת חינוכית-חברתית ופוליטית ששטפה את מוחי, והכשירה אותי ואת בני דורי להקרבה על מזבח המולדת, מתוך אמונה תמימה שאם לא נעשה כן, יזרקו אותנו - דור שני לשואה - לים התיכון...
כשהתגייסתי לפורום המשפחות השכולות למען שלום, לפני שתיים-עשרה שנים, נחשפתי בפעם הראשונה לקיומו של הצד השני. לראשונה בחיי פגשתי פלסטינים כבני אדם נורמלים, עם אותו כאב, אותן דמעות... נחשפתי לכעס, וגם לאצילות, של ״הצד השני״. שיאו של המסע היה המפגש ביני לבין אחי, ה״טרוריסט״ שישב בכלא הישראלי שבע שנים, לוחם השלום בסאם עראמין, שכתב לנו את המילים המרגשות האלה:
- ״...נורית ורמי היקרים. רציתי להביע הזדהות של אח איתכם ביום העצוב הזה, יום השנה למותה של בתכם היפה והטהורה, סמדר. אין ספק שזהו אחד הימים העצובים ביותר, ומן הרגע שבו נפגשנו לא היה בי האומץ לכתוב אליכם על כך, מחשש שמא אוסיף ללבבותיכם עוד עצב וכאב. סבור הייתי שהזמן עשוי להעלות ארוכה לפצע העמוק הזה. אך לאחר שלגמתי בעצמי מאותה כוס מרורים שאתם לגמתם ממנה לפני, לאחר שבתי עביר נרצחה ב-16.1.07, הבנתי שההורים אינם שוכחים אף לרגע. אנו חיים את חיינו באופן מיוחד שהאחרים אינם יודעים אותו, ואני תקווה ששום בני אדם נוספים, פלסטינים או ישראלים, לא ייאלצו לדעת...״
היום, הקו המפריד בין הצדדים בשבילי, אינו בין ערבים וישראלים. היום הוא בין אלה שרוצים שלום ומוכנים לשלם את מחירו - לבין הצד השני. והיום, הצד השני, לצערי, הינם קבוצת הפוליטיקאים המנהיגה אותנו ומתנהגת כחבורה של פושעי מלחמה, הזורעים שנאה וקוצרים מוות.
אבל הערב אני רוצה לדבר דווקא אל אלה שבאמצע, שיושבים על הגדר, הציבור הישראלי השבע שאינו משלם את מחיר הכיבוש, שעושה לביתו בחסותה של תקשורת מגויסת שעוזרת לו להתחבא מהמציאות המרה המסתתרת מטרים ספורים מחייו: הכיבוש, גזל האדמות והבתים, הדיכוי וההשפלה, המחסומים, התועבה בעזה.
הערב הזה אני רוצה לבקש מציבור השמאל לגווניו, בערב יום הזיכרון למתים של שני הצדדים, להצטרף אלינו במלחמתנו כנגד הנגע הממאיר שמאיים להשמיד את צלם האנוש של כולנו. המשך העמידה מהצד הוא שותפות לפשע. יש רבים שלא מוכנים לעמוד מן הצד, לשתוק נוכח הרשעות והעדר הצדק. אני רוצה לספר להם על הגיבורים האמיתיים של תקופתנו החשוכה, אלה המוכנים לשלם מחיר אישי יקר תמורת הגינותם, אלה המעיזים לעמוד מול הבולדוזרים, הסרבנים שאומרים לא למיליטריזם הגורף, הלוחמים לשלום שהניחו את נשקם לטובת התנגדות לא אלימה, המפגינים הנחושים המתנפצים בכל סוף-שבוע מול טרור המשטרה והצבא בבילעין, בנעלין, בשיח ג'ראח ובסילואן, עורכי-הדין הנאבקים מדי יום מול הבג"צ, נשות מחסום ווטש הגיבורות, פעילי השלום המסורים מחו״ל כרייצ'ל קורי ז״ל שמסרה את נפשה, וגם חושפי הפשעים - מענת קם ועד
גדעון לוי ו
עקיבא אלדר, וארגוני השלום משני העמים, ובעיקר המשפחות השכולות הפלסטיניות והישראליות שנושאות את נס הפיוס למרות אסונן.
...וככל שהשמיים נעשים שחורים יותר, כך ניתן לראות את הכוכבים האלה מנצנצים בחשיכה. ככל שהדיכוי נעשה אטום ומרושע יותר, כך הם, בגבורתם, מצילים את האנושיות של כולנו!
והיום אנחנו חייבים להרחיב את מעגלי ההתנגדות הבלתי-אלימה לכיבוש. הערב הזה אני קורא לכם מכאן, מעומק ליבי: הצטרפו אל היתוש המזמזם ללא הרף באזני הכיבוש, ולא נותן לרפש להיות שקט! אל תתנו לצד השני להמשיך ולסכן את בטחון ילדינו הנותרים.
