מאז פרשת "קם-בלאו" השיח הציבורי רועש וגועש. רבים מאוד מביעים את עמדותיהם בפרשה, החל מגינויים על מעשיה של ענת קם והתנהגותו של העיתונאי אורי בלאו, וכלה בתומכים. עד כאן הכל כשורה, לתפארת מדינת ישראל החופשית. אלא שבין המאמרים התוקפים בחריפות את הפרשה, ישנם כאלה המבקשים, בהזדמנות זו, לחסל את עיתון הארץ מתוך מניעים פוליטיים טהורים. זו צביעות שאין למעלה ממנה. מאמרו של
עידו דיסנצ'יק, עורך
מעריב לשעבר,
"הגנבת, החמקן והעורך שגיבה אותם", יכול להמחיש עד היכן מסוגלים אנשים להרחיק בקביעותיהם המעוותות. אין בעיה, כאמור, לתקוף את ה"גנבת, החמקן והעורך שגיבה אותם". הפסקה האחרונה היא זו שהביאה אותי לכתוב מאמר זה כתשובה למר "דמוקרטיה ו
חופש הביטוי".
וכך כותב עורך ראשי לשעבר של עיתון מכובד מאוד כמעריב
שאינך מייצג אותו:
- "כל החגיגה הזאת מתרחשת ב'הארץ'. גם העיתון הזה פרש זה כבר מהקונצנזוס הציוני. זה לא המקום ולא הזמן להתעכב על מקורות ודרכי המימון שלו (משפחה עם רקע נאצי, למשל) ולא על תפיסת-עולמו (ישראל כמדינת כל אזרחיה) ולא על אוסף עוכרי ישראל שהתקבץ בין כותביו. אבל זה בהחלט המקום והזמן לחרר את מעטה הצביעות והצדקנות שאופף אותם".
לא פחות ולא יותר.
אז מר דיסנצ'יק, הנה לך תשובה ולאלה שכמותך:
קטונתי מלהימנות עם האריסטוקרטיה הישראלית, וודאי עם מעצבי דעת קהל כמוך בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, שבמשך שנים רבות, מאז היוולדך (כך אתה טוען), לא פסקו מלהרגיש אדוני הארץ ודעותיה, לא שכחו לתת ציונים לאחרים ורק לעצמם לא, מלבד ההודאה הצינית של אי-היותך "עיתונאי בכיר". מנומך מעמדי, גם אנוכי חוטא בכתיבה בעיתון הארץ המשוקץ בעיניך, עיתון שאתה רואה בו, במרומז ובמירכאות, כמעט "נאצי", כמו "דר שטירמר" הידוע לשמצה. אינני רוצה להשיב לך בסוגייה זו כי היא מעוררת בי חלחלה וגועל.
מכובדי, מר דיסנצ'יק, למרות שאתה מכנה את הכותבים המתקבצים בעיתון הארץ כעוכרי ישראל, אודה ולא אבוש: אינני עוכר ישראל. משפחתי שעברה את השואה והריחה את אשר בבורות ובקרונות המוות, ראתה בישראל גאולה שאין למעלה ממנה. ילדיה ונכדיה שירתו ומשרתים את ישראל בצורה הנאמנה ביותר, ולמרות הכל, יש לך העוז והחוצפה לקרוא לי עוכר ישראל? מתוך אהבה למדינה ולחברה, גידלתי דורות של אלפי נערים ונערות הפרושים מקצה הארץ ועד קצותיה, חיילים אמיצים ללא חת, רופאים לצד פועלים, עורכי דין ומהנדסים, בני אדם במלוא מובן המילה. השקעתי בהם את מיטב כוחותיי ואהבתי, ואתה מעז לקרוא לי עוכר ישראל משום שאני כותב בעיתון הארץ? מי שם אותך שופט? האם אתה מכיר את אותו קומץ של "עוכרי ישראל" ויודע אל נקלה מה עשו ומה עושים? ודאי שלא, אך אתה רגיל לכתוב מה שאתה רוצה, בין אם זו אמת ובין אם זהו שקר גס, כי הרי מעמדך האצילי בתקשורת הישראלית נותן לך זכויות יתר.
לא זו בלבד שאינני עוכר ישראל, אלא אני מתנגד להיותה של ישראל מדינת כלל-אזרחיה. לו היית יודע, גם יוצא מן הכלל אחד ממוטט תיאוריה שלמה שאתה וחבריך הקנאים מבקש להנחילה לדורות הבאים. מדינת ישראל איננה עבורי אלא מדינת לאום יהודית-תרבותית (ראוי שתקרא את ההגדרה) כפי שאבות הציונות ציוו לנו. אתה מצווה או מייחל למשהו אחר, למדינה אחרת, אך אני גאה לדבוק בתפישתי. אינני זקוק לחותמת שלך ולא להכשר של באמצעות אמירות משוקצות עליהן אתה ממשיך לבנות ולשמר את מעמדך.
שלא כמותנו, ההדיוטות, מומלץ לך לקרוא את אשר כתב בספרו פרופסור מנחם הופנונג מן האוניברסיטה העברית, ביחס לעבירות חמורות ביותר של בטחון המדינה. כדי לגרות את סקרנותך, אולי, אצטט את עיקר התייחסותו לסוגייה. וכך הוא כתב:
- "פרדוקס מעניין הוא שככל שגדלה ותפחה מערכת האיסורים החוקיים, כך קטנה האפקטיביות של אותם איסורים ופחתה נכונות רשויות השלטון להפעילם. במילים אחרות: נוצר פער עצום בין המציאות החוקית לבין המצב הקיים בפועל.
"אחת הדרכים הבדוקות להשגת חשיפה תקשורתית בישראל היא באמצעות הדלפת מידע ביטחוני או מדיני. האליטה הפוליטית היא הקבוצה אשר בסופו של דבר מעוניינת בגילוי מידע ביטחוני המאפשר לה להישאר תחת זרקורי התקשורת. בצמרת הפוליטית הישראלית התפתח סטנדרט כפול: מצד אחד מגנים את העיתונות על שהיא חושפת מידע ביטחוני, ומצד שני ממשיכים להדליף כל העת מידע ביטחוני".
עתה ברור לך, מר דיסנצ'יק, כמה כמו ענת קם יש בישראל ומי הם הגורמים המרכזיים להדלפות? אתה מכיר זאת היטב כי הרי היית עורך עיתון, וכהודאתך, היו לך ויכוחים קשים עם הצנזורה.
יש גבול לצביעות ולהולכת הציבור שולל. אתה רשאי לתקוף את התנהגותה של ענת קם ואורי בלאו. גם אנוכי איני שבע-רצון מכל מה שקרה, אך מכאן ועד לקרוא לכותבי הארץ עוכרי ישראל ואנטי-ציונים, הדרך ארוכה מאוד. אם אתה אדם בעל יושרה, ראוי שתבקש סליחה על קביעותיך המעליבות והשקריות שלהלן.
