בטקס הממלכתי לפתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אמר נשיא המדינה בין היתר: "לא להיבהל מאויב, לא להפסיק לבנות, לא להתייאש מהשלום שיבוא והוא יבוא". נשיא המדינה
שמעון פרס הוא אישיות שנותנת ביטוי לתפיסות העולם שלו, לרבות השקפתו בסוגית השלום בינינו לבין שכנינו, בראשם הפלשתינים. זאת, לא רק במעמדים ממלכתיים. לא רבים מקודמיו עשו זאת, אבל הזמנים השתנו. זכותו של הנשיא להביע את דעתו ככול אזרח, אך חובתו כאזרח מספר אחד לעשות זאת אם מדובר בעתידה של המדינה. אם אכן הוא רואה לנכון שהמסר שלו יהיה פומבי, המסר חייב לא רק להיאמר אלא להדהד בעוצמה.זאת בייחוד עכשיו, תקופה קריטית לעתיד המדינה.
הנשיא פרס הוא אדם עם צרור של קבלות הן של עשייה רבה והן של חזון. בטור החוב, הוא גם אחראי להקמת סבסטיה,(קדום) שהייתה למעשה אבן פינה להתנחלות בשטחים- בכייה לדורות. שותף למחדל הוא גם ראש ה
ממשלה דאז
יצחק רבין- שנכנע. גם בפרשת קו 300 האומללה,פרס כראש הממשלה לא יצא זוהר. אבל ככלל, מדובר באדם עטור ועתיר הישגים. אחד מהם ,ולא הפחות החשוב מאלה, כבר רשום על שמו- "מרכז פרס לשלום" . המרכז נוסד בשנת 1996 על שמו של חתן פרס נובל לשלום וראש ממשלת ישראל, שמעון פרס בעזרת תומכים רבים. ובכך הוא דומה למרכזים אשר נוסדים על-ידי נשיאי ארה"ב גם כאשר עודם בחיים. צורה זאת של הנצחה אפשר ופולחניות בצידה אך החיוב רב מן השלילה. לדוגמה "אצטדיון טדי" בירושלים נקרא על שמו של קולק עוד בהיותו בחיים.וטדי פעל רבות למען הבירה גם לאחר שפרש. האדם,שהוא בדרך כלל בעל השפעה גם כאשר פרש, יכול לפעול לקידום מטרות המוסד,אקדמי,מחקרי,חינוכי וכיו"ב.
מרכז פרס שם לו למטרה
"להניח תשתית לבניית שלום במזרח התיכון. ביסוד פעילות המרכז ההנחה כי המפתח לשלום מצוי בידיהם של אנשים, תושבי האזור וכי קידום פיוס,שיתוף פעולה והבנה הדדית יביאו גם קדמה ורווחה לתושביהם" (מתוך פרסום "מרכז פרס לשלום") מדי פעם בפעם אנו עדים לכך כי המעשים שמרכז זה עושה בתחומים רבים, לרבות בתחום שיתוף פעולה ישראלי פלשתיני, עולים בקנה אחד עם המטרה שהוא שם לעצמו.
מוסד נשיא המדינה הוא כידוע סמלי וישנן שתי סמכויות ביצועיות שמוקנות לנשיא. אחת היא להטיל על מועמד להרכיב את הממשלה ולעמוד בראשה. שתים.להעניק חנינה. יחד עם זאת מעמדו של הנשיא הוא לא רק סמלי אלא גם מוסרי וערכי. בתוקף מעמד זה פעלו נשיאי ישראל,כול אחת לפי נטיית לבו בתחומים שונים אשר בהם ראו לנכון להתבטא בפומבי.הנשיא הראשון הפרופסור חיים ויצמן, מדען בולט, מנהיג דגול וחכם גדול, התבטא על סמכויות הנשיא באומרו "יש מקום אחד שבו הנשיא יכול לתחוב לתוכו את האף- הממחטה". הנשיא השביעי, אחיינו של הנשיא הראשון- עזר ויצמן, לא נהג לפי האמירה של דודו. בדרך כלל נשיאי ישראל לא הרבו להתבטא בנושאים פולטים או ביטחוניים. יצחק נבון, הנשיא החמישי, כן התבטא בעיקר בנושאים חברתיים ומוסריים. יצחק בן צבי, זלמן שז"ר, אפרים קציר וחיים הרצוג נמנעו מלגעת בנקודות שנויות במחלקות. על הנשיא השמיני -
משה קצב - נפסח.
הנשיא התשיעי, שמעון פרס, הוא אחד משני האישים שהציבור בארץ מוקיר אותם ביותר.מיד לאחריו נמצא הרמטכ"ל
גבי אשכנזי. בעולם, את מעט ה
כבוד שהקהילה הבינלאומית רוכשת לנו, זאת בגין מדיניות העוועים של ממשלה זאת בראשותו של ביבי נתניהו , שמור לשמעון פרס אישית. ומדובר לא רק בעולם הידידותי לנו. הוא מוערך גם בארצות ערביות ומוסלמיות.ואגב פרס ואשכנזי. בטקס חלוקת אותות לחיילים מצטיינים בבית הנשיא ביום העצמאות, העניק הרמטכ"ל אות הצטיינות, כנועל הרשימה, לשמעון פרס. הרמטכ"ל שלנו הוא מצביא ואיש שלום והמחווה לנשיא שגם הוא איש שלום - מחמם את הלב.
שתי תופעות אלה, כלומר גם העובדה שהנשיא נותן ביטוי לרחשי לבו בלעז : outspoken - וגם משום מעמדו המוסרי במדינה ובעולם, מזכים אותו לומר את דברו, בכול הנושאים שעומדים בראש סדר יומנו, ובפסגתם נושא השלום. לדעתי, הוא לא רק זכאי,הוא חייב להשמיע קול ברור וחד. הנשיא לא רק דוגל בשלום ומביע דעתו בפורומים שונים ובמעמדים שונים כתומך נלהב בשלום עם שכיננו ובעיקר הפלשתינים. יותר מזה. הוא לא מחמיץ שום הזדמנות.אלא מה? זאת אמירה. זה לא דבר הנשיא שיהדהדו מקצה ארץ עד קצהו ובפאתי עולם. איך אומרים: אם כבר אז כבר. ובמקרה זה מספר תושבי המדינה שיראו בכך את האור, גדול לאין ערוך מאלה שיראו את החושך, מכיוון שהם התרגלו אליו.
ואגב כך, אם אכן רצוי שהנשיא יתבטא מן ההיבט החיובי -מה טוב. אבל מכאן משתמע שאין לבקר גם דברים בוטים שהוא משמיע, כמו בסוג הגרעין האירני, שהנשיא ראה לנכון לשלב אותו בדברים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. המאמר הראשי של הארץ, (21.4.2010 ) תחת הכותרת
"המאיים הלאומי" מתח ביקורת על הנשיא משום שהזכיר לאירן את יכולת ההגנה שלנו.אני חושב שהמאמר לא היה במקומו. זאת בלשון המעטה. מה יש? נשיא המדינה צריך לדבר רק בשפת חלקות?. אירן היא איום. אני לא חושב שהיא איום קיומי, אבל איום. ומצופה מן הנשיא שבאותו יום ובמעמד שמזכיר את החללים שנפלו להגנת המדינה, הוא יתייחס לאיום החיצוני. רוב החללים נפלו במערכות מלחמתיות. אדרבא, הייתי מצפה ממנו שהוא יהיה חד וברור גם בנושאים פנימיים בתחומיי חיינו. שכן, הנשיא פרס משמיע את קולו בהרבה נושאים פנימיים, כולל נושא החינוך שערעור המערכת הממלכתית שלו שקול כנגד האיום האירני,ואולי אף עולה עליו.
האחרון שבנושאי פנים שהשניא התייחס אליו, סוגיית חדר המיון בבית החולים באשקלון. הנשיא צריך היה להיות הראשון להשמיע קול צלול נגד סכנת נפשות שקיימת אם יוזז חדר המיון בגין עצמות אדם שנמצאו בסביבה, ולא משנה כלל אם הם עצמות של יהודים או של נוכרים. רק שלושה שבועות לאחר שהממשלה החליטה על הזזת חדר המיון, בפגישה שהייתה לנשיא פרס עם מספר רבנים ביניהם הרבנים הרב
עובדיה יוסף והרבנים הראשיים, הרב שלמה עמאר והרב
יונה מצגר, התייחס הנשיא להחלטת הממשלה לפיה יש להעתיק את מיקום חדר המיון החדש בבית החולים ברזילי כדי לא לפגוע בקברים שנמצאו במיקום המקורי.הנשיא צוטט ככה: "אני לא מבין מדוע עשו את הסקנדל, כשכבר לפני כמה חודשים
הרב עמאר אישר את העניין...זה בית חולים חשוב ומספק שירותים מצוינים ומהווה בית חולים מרכזי בנגב המערבי. אני רואה חשיבות רבה בחיזוקו". הוא הביע תקווה כי החלטת הממשלה תשתנה.
הנשיא המתין שלושה שבועות עד שנמסרה לפרסום התבטאות בפני הרבנים. וגם זאת בלשון רפה למדי. מי עומד כאן בראש המדינה כמייצג אותה- הרבנים, הראשיים או המשניים או הסהרוריים, או נשיא מדינת ישראל? מה ההתבטלות הזאת שבאה לביטוי לא רק בפרשת חדר המיון באשקלון אלא בסוגיות אחרות? כבוד לדת ולעומדים בראשה הוא עניין אחד, כניעה תחת מסווה של פשרנות היא לעתים האויב מספר אחד של חזון ,ושמעון פרס הוא איש חזון. בראש וראשונה היה עליו להתבטא בפני מיליוני אזרחי המדינה שראו כיצד מעלים את האינטרסים שלהם, אפשר את חייהם ,על מזבח הפוליטיקה הנלוזה.אותה פוליטיקה ששמה לעג ולקלס את האמירה : כול המציל נפש בישראל כאילו הציל את עולם ומלואו.כול זאת מול קומץ חרדי ואולי דתיים אחרים אשר לא נושאים בעולה של הגנת המדינה ומספרם הולך וגדל עד כדי קיום סכנה לעתידו של צה"ל.הנשיא שמוחל על כבודו, כבודו אינו מחול כי הנשיא מסמל גם את כבוד העם.
אין לי כל ספק שישנם דברים שהנשיא פועל בהם ללא כול פרסום, כשם שאני משוכנע שפעילות זאת נושאת פרי בסוגיות שונות. אבל כאן מדובר בסוגיה החשובה מכולם- עתידה של המדינה.נשיא המדינה שמעון פרס הוא קומוניקטור מן הדרגה הראשונה. התקשורת האנושית הוא משולש שבקצה אחד- המסר והמעביר אותו. בזווית אחרת מצוי האמצעי- המדיום, שדרכו מועבר המסר, ובקצה האחרון והחשוב נמצא האדם שמקבל את המסר. העם, לצערי, לוקה בגמגום. הנשיא הוא דובר רהוט.
דבר נשיא המדינה הוא הקול הקורא במדבר המדיני, הערכי, והעתידי שלנו. ההד הציבורי המשפיע, והיינו רוצים שהוא יהדהד בעוצמה.
