פרשת אחרי מות קושרת בין חיים לבין שמירת מצוות ה’:
"ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". (ויקרא י”ח, ה).
באיזה מובן מביאה שמירת חוקי ה’ לחיים? אפשר לפרש שהקב”ה מבטיח כאן כי שמירת המצוות תבטיח לנו שכר של חיים ארוכים בעולם הזה. אך ר’ יוסף אלבו דוחה הסבר זה, וטוען שהתורה מתייחסת כאן לחיי העולם הבא, שהאדם זוכה להם על-ידי שמירת המצוות.
לדעת ר’ יוסף אלבו, הפסוק מדגיש כי שמירת המצוות תְזכה אותנו בחיי נצח בעולם הבא, אך הנצי”ב ורש”ר הירש העלו פירוש אחר: לפי הסברם, הפסוק מתייחס לחיי העולם הזה, אך אינו מבטיח לנו חיים ארוכים יותר, אלא חיים משמעותיים יותר. חז”ל לימדונו (ברכות יח ע”ב) שרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים; שהרי חייהם תפלים וחסרי משמעות. רק הצדיקים, הממלאים את חייהם בתוכן ערכי ורוחני, הם החיים באמת.
חיים של משמעות אין פירושם חיים של ניתוק מהוויות העולם הזה, כלל לא מצופה מאדם מאמין לפרוש כליל מחיי העולם הזה ולהיות מנותק מהמציאות. מאין אנו למדים זאת? מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת?... ‘[אשר יעשה אותם האדם] וחי בהם’ - ולא שימות בהם (יומא פה ע”א-ע”ב).
מפסוק זה לומדים חז”ל שפיקוח נפש דוחה אפילו את שמירת השבת. ומכאן אנו לומדים על הערך והחשיבות של חיי העולם הזה: אפילו מצוות ה’ הנעלות, ובתוכן אף מצוות שבת המרכזית והחשובה, נדחות מפני פיקוח נפש, מפני הבטחת קיומו הממשי של האדם בעולם הזה.
אמנם, אנו יודעים שלכלל הזה ישנם שלושה יוצאי דופן; ישנן שלוש מצוות אשר נאמר לגביהן "ייהרג ואל יעבור”. כשמדובר בעבודה זרה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים, אדם נתבע להימנע מהן אפילו במחיר חייו. כאן מצביעה בפנינו התורה על איזון מסויים בין החיים עצמם לבין המשמעות הנסוכה בהם. לחיים יש ערך, כל עוד גלום בהם פוטנציאל ערכי. בנקודה מסוימת, החיים עלולים להפוך לתפלים ולחסרי טעם. במצבים קיצוניים, המוות עדיף מחיים מאוסים וירודים של שחיתות וניוון. הדרך לשזור משמעות בחיים היא על-ידי קיום מצוות ה’; הדרך לאבד את משמעותם היא על-ידי הפרת חוקיו.
ויהי רצון שנדע לקיים את מצוות השם, תוך איזון מירבי בין חיים בקדושה ובין חיי היומיום, ונדע לשלב בין קודש לחול.
