הסיפור האמיתי ודאי כלל פרטים נוקבים יותר, אך בימויו המעודן והרגיש של יונתן אסתרקין למחזה שכתב שמואל הספרי ב-1987, מעלה בפני הקהל דרמה אנושית החפה כמעט מזוועות. צוות השחקניות כולו, ושלושת השחקנים, משכנע מאוד במשחקו. ההתאקלמות של פניה בקבוצת ה"מוסיקאיות", יחסיהן אשה עם רעותה, יחסי הקאפו ומנהלת התזמורת הנאצית אליהן, אלה הפרטים הקטנים שבונים את הדרמה.
הנשים בתזמורת הצטרפו אליה רק כדי לשרוד בעצמן, וזאת - על-ידי השמעת מוזיקה מרגיעה לשורת ההולכים למשרפות מדי יום, ובערבים - כדי להנעים את אוזני החזירים הנאצים בקטעי אופרה ומוזיקה קלאסית. אלא שכדי להשביע את הרעב וכדי לחיות, נאלצו לעשות דברים נוספים. הכל מתואר באנדרסטייטמנט, כדי שהקהל האנין בישראל, שאינו אוהב לשמוע על השואה, בכל זאת יגיע לצפות בהצגה. אך גם כך, בצורתו הנוכחית, המחזה הוא בעל שליחות לאומית וראוי לעלות ברחבי הארץ, למען יזכרו כולם שכאשר היטלר כתב בספרו "מיין קאמפף" שיש להשמיד את כל היהודים בעולם - הוא אכן התכוון וביצע. וכך אולי יחלו אזרחי ישראל להבין שראוי להאמין למה שמתכוונים בני דודינו במניפסטים שלהם...
מעבר לכישרון המשחק של השחקנים, העושים מלאכתם בטבעיות וברגש הנכון, לעיצוב הבמה האותנטי, כולל הבגדים, ובמיוחד העמדת סצינת הפתיחה - יש בכל זאת גם פגם שיש לתת עליו את הדעת.
רוב השחקנים-שחקניות בולעים את מילותיהם במחצית השניה של כל משפט, כך שאת רוב הטקסט של הספרי החמצנו. חבל שהסתפקו כאן בהדרכה הקולית של אלוירה כוחנוף לאריות המושרות, ואילו היגוי הטקסט יצא נפסד. זהו פגם שלעיתים קרובות חוזר ומופיע בהצגות תלמידי בתי הספר המשובחים ביותר למשחק בארץ. בחו"ל זה לא היה עובר.
ועל-אף הכל - הצגה שמרעידה את הלב ונוגעת בכל אחד.
