פסק דין נוקדני, הזוי ומיותר

אדם עומד לדין באשמת שוד בבית משפט השלום בתל אביב. באמצע ההליך מובאת (פסק הדין אינו מספר מטעם מי) חוות דעת פסיכיאטרית ולפיה הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, וזאת לאחר שהודה בעובדות כתב האישום (שוד של פיצוציה - גניבת כסף וכרטיסי חיוג). בית המשפט מוציא כנגדו צו טיפול מרפאתי כפוי וזאת מכוח סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 אשר מאפשר לאשפז בכפייה את מי שננקט כנגו הליך פלילי אך נמצא - במהלכו של ההליך - "בלתי כשיר לעמוד לדין". הנאשם מתחמק מצו הטיפול המרפאתי הכפוי. הפסיכיאטר המחוזי משתמש בסמכותו מכוח סעיף 15(ה) לחוק טיפול בחולי נפש המאפשר לו לאשפז בכפייה את מי שלא מילא אחר הוראת טיפול מרפאתי כפוי, אולם הוא אינו מאתר את 'אובייקט' האשפוז ועל כן הוא פונה לבית המשפט בכדי שהלא יוצא צו הבאה. בית המשפט המחוזי נעתר, מוציא צו ההבאה, ושודד הפיצוציות אשר ייתם את מיטת הברזל שלבטח מחכה לו ב"אברבנל", מערער. במקום שכל הצדדים לדיון ידונו בשאלת חוקתיותו של הליך של אשפוז כפוי במדינה דמוקרטית, תופס הדיון כיוון הזוי, בירוקרטי וובריאני באשר ל"מקור הסמכות" של בית המשפט להוציא "צו הבאה" כמו גם "מקור סמכותו" של בית המשפט העליון לדון ב"צו ההבאה" הזה. מספרים סידוריים של סעיפים ותתי סעיפים של חוקים שונים מתעופפים בחלל האויר, והדיון הנוקדני ב"מקור הסמכות" מקבל משנה חשיבות, אשר מעורר אצל המתבונן מן הצד גיחוך שכן הוא מזכיר התפלפלות מלומדים בעניין של מה בכך. שלילת חירותו של אדם אינה עניין של מה בכך. ועם זאת, התפנית ש'תפס' הדין בפסק הדין - תוך דיון בירוקרטי במקור הסמכות להוציא צו הבאה במקום בעצם חוקתיותו, עולה כדי גיחוך. דומה שכל הדיון נועד לספק צורך התפלפלותי של בית המשפט, יותר מאשר להדרש לסוגית חוקתיותו של האשפוז הכפוי. שלטון חוק במובנו המהותי לעומת שלטון חוק במובנו הפרוצדורלי מלומדים מבחינים בין עיקרון שלטון החוק במובנו המהותי, עיקרון אשר דורש כי כל חוק אשר מחוקק בית נבחרים כלשהו של מדינה כלשהיא יעמוד בשורה של קריטריונים - אשר עיקרם - הלימה לערכי היסוד של השיטה - כבוד האדם, חירותו, ריבונותו על גופו, חופש הביטוי, חירויות הפרט לסוגיהן, וכיוצא בזה, לבין עיקרון שלטון החוק במובנו הבירוקרטי פורמלי - עיקרון אשר מחייב כי החוקים יקוימו, וכי טרם רשות שלטונית מבצעת מעשה מסוים, היא תצביע על חיקוק שמכוחו נשאבת הסמכות לבצע את האקט. פסק דינו של השופט מלצר השתייך באופן קוטבי ל"עיקרון שלטון החוק" במובנו הבירוקרטי- נוקדני: כזה שמאפשר אפליה או רצח, כל עוד ניתן להצביע על מקור חוקי. זהו עיקרון שלטון-חוק מן הזן אשר איפשר את צמיחת חוקי נירנברג בגרמניה הנאצית. אין בהצגת הביטוי הקיצוני ל'עיקרון שלטון החוק" במובנו הפורמלי בכדי לרמוז באשר לסוגיות הנדונות בפסק הדין - אולם יש בו בכדי להבהיר את ההבדלים בין שני סוגי "עקרונות שלטון החוק". מה שלא היה בפסק הדין צורם יותר מאשר מה שהיה בו פסק הדין דן בשאלת מקור הסמכות להוציא צו הבאה כנגד אדם אשר מתחמק מצו אשפוז כפוי אשר הוצא כנגדו בהליך פלילי, ובשאלת מקור סמכותו של בית המשפט העליון לדון בערר. ההתמקדות של פסק הדין ב"מקור הסמכות" יצרה מראית עין של "קיום עיקרון שלטון החוק" אולם עיקרון זה נדון במובנו הפורמלי. מספר סוגיות צורמות נעדרו מפסק הדין, ויתכן מאד, משום שעורכת דינו של העורר, טלי גוטליב, נמנעה מלהעלותן:

• אשפוז כפוי הינו אקט לא חוקתי - להבדיל מעונש מאסר, אשר מוטל על אדם אשר הוכח (בהליך פלילי) מעבר לספק סביר כי ביצע עבירה בלשון עבר, הליך של אשפוז כפוי מוטל על אדם בשל השערות בעלמא - אם הפסיכיאטר המחוזי סבור כי פלוני עלול לבצע בעתיד מעשה אשר "עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי" הוא מוסמך להורות על אשפוז הכפוי. קרי, בניגוד לעבריינים אשר לא יאבדו את חירותם אלא אם בצעו עבירה בזמן עבר, אנשים שתויגו כ'חולי נפש' יאבדו את חירותם על משהו שמישהו משער ש(אולי ואולי לא) יבצעו בזמן עתיד. אשפוז כפוי אינו חוקתי גם משום שהוא סותרת את עיקרון החוקיות - בעוד שבמסלול הפלילי אדם מאבד את חירותו בגין עבירה ספציפית שביצע, במסלול הפסיכיאטרי מאבד אדם את חירותו בגין פרמטר עמום של "מסוכנות" אשר נתון לפרשנות סוביקטיבית. כאשר החוק מאפשר את שלילת חירותו של אדם על סמך קריטריון עמום כגון "מסוכנות" הוא חושף את המושאים לו לשלילת חירות שרירותית.

• גם אם נניח לצורך העניין כי אשפוז כפוי הינו אקט חוקתי (והוא לא), אשפוז בגין אי כשירות לעמוד לדין הינו בעייתי על-פי הפסיקה - הרציונלים לאשפוז כפוי, כפי שאלו הוצגו בפסיקה, הינם איזון בין הצורך להגן על "הציבור" מפני מסוכנותו של אדם שהוגדר כחולה נפש (סוגיה בעייתית כלעצמה, משום ש"מיתוס המסוכנות" של חולי נפש נוצר בכל פעם שבה נאשם בעבירת אלימות טוען כי הוא "חולה נפש" ובכך מטיל כתם על ציבור שלם, כמו גם מטעמים נוספים אשר יריעה זו קצרה מידי בכדי לדון בהם), לבין הצורך לשמור על חירותו של ה'מועמד לאשפוז כפוי'. כאשר אדם עומד לדין, וההליך בעניינו טרם מוצא - ולא התבררה אשמתו, אשפוזו בכפייה בעיצומם של ההליכים, כאשר שאלת אשמתו/חפותו תלויה ועומדת, אך ורק משום ש"אינו כשיר לעמוד לדין" - אינה מקיימת כל תכלית של 'הגנה על הציבור מפני מסוכנותו הנטענת של מי שהוגדר כחולה נפש'. סנקציה של אשפוז כפוי הינה סנקציה קשה מאד ומרחיקת לכת, והפעלתה כלפי אדם אשר אתרע מזלו ו"אינו כשיר לעמוד לדין" (קרי להבין את טיב ההליכים ההנקטים כנגדו, להשיב להם וכו') אינה חוקתית. סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991, אשר מאפשר אשפוזו הכפוי של אדם בעיצומם של הליכים פלילים אשר ננקטו כנגדו ואשר טרם הוכרעו - אינו מידתי. בית המשפט אינו חייב לבטל באופן אקטיבי חיקוק לא חוקתי- הוא יכול פשוט שלא להדרש לו, ממש כפי שלפני שנים רבות - היועמ"ש החליט שלא להעמיד לדין בגירים אשר עברו על "איסור משכב זכר" שכן מדינה דמוקרטית אינה יכולה להעניש אנשים בגירים על מימוש החופש שלהם לעשות ככל העולה על רוחם כל עוד לא פגעו באחרים. יש להתייחס לחיקוקים אשר מאפשרים אשפוזם הכפוי של אנשים באופן דומה - להמעיט להשתמש בהם, אם בכלל.

• הפסיקה עצמה סייגה את האפשרות לאשפז בכפייה אדם אשר ההליכים הפליליים בעניינו הופסקו - בואו נניח לרגע שפלוני נאשם בעבירה שבינה לבין אלימות אין ולא כלום. נניח, עבירה הקשורה בניירות ערך. בואו נניח לרגע כי במהלך הדיון המשפטי בעניינו הוא נמצא "בלתי כשיר לעמוד לדין". האם הפעלת סמכות של אשפוז כפוי בעניינו תהא מידתית בהתייחס לטיב העבירה שהוא נחשד בביצועה (ואף לא הורשע)? ברור שלא. כאשר עסקינן בעבירות של שוד פיצוציה, העניין אולי אפור יותר, כי שוד מערב בתוכו אלימות כלשהי. השופטת רוטלוי קבעה ב613/95 כי תנאי מקדים להפעלת אשפוז כפוי פלילי לאחר שנעצרים ההליכים הפליליים כנגד אדם הוא שתתקיים בו "מסוכנות לעצמו או לזולתו על-רקע מחלת-הנפש המיוחסת לו". אשפוז כפוי בעילת מסוכנות הוא בעייתי ולא חוקתי, כפי שהראתי לעיל. אך זה עדיף על לא כלום - כלומר על הפעלת אקט-שלטוני כה ברוטלי כלפי אדם בלא כל תנאי מקדים למעט העובדה ש"ננקטו כנגדו הליכים שנעצרו" (ויתכן ואם ההליכים היו נמשכים הוא היה מזוכה). כך שלו בית המשפט העליון היה רוצה לפעול כדבעי, ולדון בסוגיה המהותית במקום ליצור מראית עין של "קיום עיקרון שלטון החוק" כאשר עיקרון זה הולך לאיבוד בין סעיפי החוק הנוקדניים שנידונים, הוא היה בוחן אם הנאשם באותו מקרה 'מסוכן' ואם מתקיימת הצדקה להפעיל אקט כה דרקוני של אשפוז כפוי.

• הפסיקה עצמה סייגה את האפשרות לאשפז בכפייה אדם אשר אינו ממלא אחר הוראת טיפול מרפאתי כפוי - בשנת 1998 קבע בית המשפט העליון בפסק דין עקרוני (2060/97) כי אשפוז כפוי אינו עונש על הפרת צו לטיפול מרפאתי כפוי, וגם אם הוצא צו לטיפול מרפאתי כפוי כנגד נאשם אשר נפסקו ההליכים הפליליים בעניינו, ולכאורה לפסיכיאטר המחוזי סמכות להורות על אשפוזו הכפוי אם הוא לא ממלא אחר הצו, סמכות זו תופעל אך ורק אם מתמלאים הקריטריונים החוקיים לאשפוז כפוי והיא לא תופעל בכדי "להעניש" אדם אשר אינו ממלא אחר צו טיפול מרפאי כפוי. עורכת דינו של הנאשם נמנעה מלהעלות טענה זו ובית המשפט נמנע מלדון בטענה זו, תוך שהוא נתפס בנוקדנות לסעיפים אשר יאתרו את מקור סמכותו להוציא "צו הבאה", ותוך שהוא מתעלם מכך שבעצם הסמכות לאשפז בכפיה בנסיבות שכאלו הינה בעייתית, בלשון המעטה, מבחינה חוקתית.

• אשפוז כפוי כתחליף להליך פלילי הוא בעייתי מבחינה ציבורית וחוקתית ואחד- מבחינה ציבורית, משום שלא יתכן שמצד אחד סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי לאשפז בכפייה תוביל לכליאתם של חפים מפשע במוסדות סגורים אך מן העבר השני, תוביל להתחמקות נאשמים ומורשעים בעבירות אלימות מן הדין - האינטרס הציבורי הוא שמי שנאשם בביצוע עבירות - תתברר אשמתו - הן משום שבסופו של יום הוא עשוי לצאת זכאי - והן משום שבמידה והוא אשם - האינטרס הציבורי הוא למצות עימו את הדין. אשפוז כפוי הינו בעייתי מאד מבחינה חוקתית כי הוא מאפשר לפלוש בכוח לגופם של מי שננקטו כנגדם הליכים שכאלו. בתי המשפט מלאים בהצהרות דרמטיות לעניין זכותה של אישה על גופה כאשר הם דנים בעבירות מין, אך באותה נימה הם שולחים אנשים לאשפוז כפוי במוסדות פסיכיאטרים, שם הצוות הרפואי יפקיע מאותם אנשים את זכותם על גופם ויפלוש לגופם בניגוד להסכמתם, מה שמתרחש במהלך ביצוע עבירות מין. גם טיפול פסיכיאטרי מרפאתי כפוי הינו אקט בעייתי מבחינה חוקתית - שכן הוא כרוך בפלישה בכוח לגופו ולנפשו של אדם בניגוד לרצונו. אותה מערכת בתי משפט אשר מרשיעה (ובצדק) אנשים בשל עבירות של הטרדה מינית משום שעבירות אלו "מחללות את צנעתו, כבודו ופרטיותו של אדם" מאפשרות חילול דומה במסגרת צווים של אשפוז/טיפול מרפאתי כפוי.

כל הסוגיות הבעייתיות הללו, אשר כרוכות בעצם סמכותו של בית המשפט לעצור הליכים נגד נאשם ולהורות על אשפוזו בכפייה, נעדרו מפסק הדין, תוך שכל הצדדים התעלמות מאי-החוקתיות שבאקט זה ובחרו בדיון נוקדני - אשר יוצר מראית עין של קיום עיקרון שלטון החוק - בסעיף החוק הספציפי שמכוחו קמה לבית המשפט סמכות להביא בכפייה אדם אשר מתחמק מצו אשפוז כפוי. הדין הנוקדני וההזוי הזה המחיש היטב את ההבדלים בין 'עיקרון שלטון החוק' במובנו המהותי, לבין 'עיקרון שלטון החוק' במובנו הפורמלי.