לפני שישים ושתיים שנים, ביום השישי ד' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז
דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. ביום ראשון, ה-16 במאי, הוקדשו ארבעת העמודים של עיתון "הבוקר" לנושא.
בעמוד השלישי מדווח, בין השאר, על הקמת משטרת ישראל, בכותרת "מיום שישי משטרה עברית". מתחת לכותרת נכתב:
- "משטרת תל-אביב עברה לפיקוח הממשלה היהודית הזמנית שעתיים לפני ההכרזה ההיסטורית... השוטרים העבריים לא קיבלו עדיין הוראות חדשות לקראת השינוי שחל במעמדם, ואף לא הוחלפו הסמלים הישנים, הנושאים את סמל המלכות הבריטית. כמה מן השוטרים הורידו בעצמם את הסמל הזר מכובעם, ויתרם מצפים למדים החדשים ולסמל המגן-דוד אשר יסמל את השוטר העברי במדינת ישראל.
יומן המשטרה מתנהל בשפה העברית החל משעה 2:00 ביום השישי. מנהלי היומן לא פתחו דף חדש ביומן, אלא המשיכו באותו הדף, בהחליפם את שפת הזרים בעברית.
ההודעה הראשונה אשר נרשמה בשפה העברית ביומן מרכז המשטרה באה ממשטרת נווה-שאנן, אשר מסרה על שוד שבוצע במחסני 'שובע', ליד תחנת הרכבת".
סיפור קטן וצנוע זה מסמל אולי יותר מכל את תחושתם של שש מאות וחמישים אלף תושביה היהודים של המדינה החדשה באותו יום. דגל ה"יוניון ג'ק" הבריטי הוסר, ובמקומו הונף דגל ישראל הכחול לבן, ופרט לכך - עולם כמנהגו נהג. בעיצומה של מלחמה קשה ואכזרית של הישרדות וקיום, זכינו ונהנינו מן התשתית שהוכנה בידי המוסדות הלאומיים, התשתית של "המדינה שבדרך". הנהגת היישוב היהודי, הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי בירושלים לא רק עסקו בניהול המלחמה, הם הקימו מדינה!
הסיפור המובא כאן על משטרת ישראל איננו חריג ויוצא-דופן. כל מוסדות המדינה המשיכו לתפקד כאילו דבר לא השתנה, להוציא השם והסמל. כך גם כל מוסדות החינוך, כך דואר ישראל, כך כל מוסדות הרפואה והבריאות, כך הבנקים וכך כל יתר משרדי הממשלה.
לצידו של ארגון ההגנה, שנשא בעול ניהול הלחימה, ואשר ארגונו, הכשרתו ותפקודו הביאו לנו את הניצחון בשדה הקרב, פעלו המוסדות הלאומיים של היישוב היהודי הקטן, ואפשרו את הנס הגדול של הקמת מדינה, כינונה, וניהולה בצורה הטבעית והחלקה כל-כך. אנו, בני היישוב, התייחסנו לכך בשוויון נפש מוחלט, כאילו לא הייתה כלל גם אפשרות אחרת. הייתה גם הייתה.
בשישים ושתיים השנים שחלפו מאז, ראינו עשרות מדינות אשר זכו בעצמאות. כולן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, קמו בתנאים ובנסיבות קלות וחלקות לאין ערוך, ובכל זאת רבות מהן טרם עלו על דרך המלך גם היום, עשרות שנים לאחר הקמתן.
מגיע להם לאבות המדינה כי נציין בימים את פועלם המופלא. היה זה מופת ל"סוף מעשה במחשבה תחילה"!
